לפנינו משנה ד' בפרק ב' של מסכת עדויות, ובה שלוש עדויות שמסר רבי ישמעאל: "אמר רבי ישמעאל שלושה דברים לפני חכמים בכרם ביבנה". רבי ישמעאל בן אלישע היה בן דורו של רבי עקיבא, בדור שלאחר החורבן, וכמדומה שהוא מבעלי שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן. שלוש עדויותיו אינן קשורות זו לזו, וכל אחת מהן נוגעת לעניין אחר מן הפזורים בש"ס.
מהו "כרם ביבנה"? לפי הפירוש הרווח, זהו כינוי לישיבתם של גדולי החכמים שפעלו מתוך הסנהדרין שהועברה לעיירה יבנה: הם ישבו בשורות ובטורים מסודרים, כשורות הגפנים שבכרם, עד שנראתה ישיבתם כמין כרם של תלמידי חכמים.
העדות הראשונה - ביצה טרופה על גבי ירק של תרומה:
לשון המשנה: "על ביצה טרופה שהיא נתונה על גבי ירק של תרומה, שהיא חיבור" - ביצה טרופה הנתונה על גבי ירקות של תרומה בשעת בישולם, יש לה מעמד הלכתי של חיבור.
להבנת העניין יש להקדים את כלל התפשטות הטומאה: בכל מעבר ומעבר יורדת הטומאה דרגה אחת. אב הטומאה הנוגע בענב שבראש ערימת ענבים - אותו ענב נעשה ראשון, הענבים הנוגעים בו נעשים שני, והנוגעים באלו נעשים שלישי אם הם תרומה; ואם אינם תרומה, אינם נטמאים כלל, ואין הטומאה מתפשטת הלאה. כל ענב הוא כתחנה בפני עצמה, והטומאה פוחתת בכל שלב.
אולם קיים מושג הלכתי הנקרא 'חיבור': כאשר הדברים נעשים יחידה אחת מאוחדת, הנוגע באחד מהם מטמא את כל המחובר אליו באותה מידה עצמה.
מכאן שאלת המשנה: כיצד הדין במי שמכין חביתת ירקות? הירקות הם תרומה ויכולים להיעשות שלישי לטומאה, ואילו הביצה חולין ואינה יכולה להיעשות אלא שני. נגע בחביתה טבול יום, שמעמדו כשני לטומאה, ונגע בחלק הביצה בלבד - האם נטמאו הירקות המעורבים והמחוברים בתוכה ונעשו שלישי? אם זהו חיבור, הרי הביצה והירקות יחידה אחת, והנוגע בביצה כנוגע בירקות; ואם אין זה חיבור, הירקות טהורים.
המשנה מכריעה שזהו חיבור. הביצה באה לשמש את הירקות ולהיאכל עמם, ואף מחברת אותם בפועל ממש: משיכת החביתה מושכת את הביצה, והירקות השזורים בה באים עמה. לפיכך, טבול יום הנוגע בביצה - אף הירקות המוטמעים בה נטמאים. זהו חלקו הראשון של החידוש.
ועוד הוא אומר: "כמין כובע" - אינה חיבור. אם עלתה בביצה מעין בועה, ונוצר חלל אוויר מעל הירק שמתחתיה, אין כאן היעדר מגע מוחלט, אלא שהמגע רופף. הדבר דומה לכובע קשה המונח על הראש בלא הידוק: הוא על הראש, אך אינו מחובר אליו. אם תוסר הביצה, יישאר הירק במקומו. לפיכך, אף שיש נגיעה, אין הביצה נחשבת חיבור לירק, והירקות שמתחת לאותה בועה בצורת כובע אינם נטמאים, אף אם נגע טבול יום בביצה.
העדות השנייה - שיבולת שבקציר:
"ועל שיבולת שבקציר, וראשה מגיע לקמה - אם ניצרת עם הקמה, הרי היא של בעל הבית, ואם לאו, הרי היא של עניים".
הרקע לעדות זו נלמד במסכת פאה, והוא נוגע למצוות שכחה, שהיא מצוות עשה ולא תעשה כאחת: להניח את החלקים הנשכחים מן היבול ולא לשוב אליהם. השכחה באה בשני אופנים:
שכחת העומר: האוסף אלומות להולכה לגורן ושכח אלומה או שתיים מאחוריו - אינו רשאי לשוב וליטלן. מצוות עשה להניחן, ולא תעשה לחזור אליהן.
שכחת הקמה: הקוצר שפסח על חלקה או דילג על נקודה, ומבחינה הלכתית היה עליו לחזור אל מה שדילג עליו ושכח - אף זו בכלל שכחה, ואינו רשאי לשוב אליה אלא מניחה לעניים.
השאלה היא עד כמה רשאי אדם לשוב אל תבואה ששכח וליטלה לביתו, ומאיזה מרחק הוא חייב להניחה לעניים. ידוע היה שאם מטים את השיבולת השכוחה העומדת והיא מגיעה אל שאר התבואה שטרם נקצרה, עדיין היא של בעל הבית. חידושו של רבי ישמעאל: אף אם ראש השיבולת ששכח או דילג עליה מגיע אל הקמה העומדת, אין די בכך; צריך שיוכל אף לקצור את שתיהן כאחת, באותה קמיצה, בשעה שהוא אוסף את כל התבואה. ואם אין דרך לקצרן יחד, אף שראשה מגיע - הרי היא של עניים.
ביאור לשון המשנה:
"ועל שיבולת שבקציר" - שיבולת שהיא חלק מן הקציר.
"וראשה מגיע לקמה" - אף אם ראש השיבולת שדילגו עליה יכול להתכופף ולנגוע בקמה שטרם הגיעו אליה.
"אם ניצרת עם הקמה" - ובלבד שאפשר לקצור את שתיהן יחד, בקמיצה אחת.
"הרי היא של בעל הבית" - בעל השדה רשאי לשומרה לעצמו.
"ואם לאו, הרי היא של עניים" - ואם אי אפשר לקצרן בבת אחת, אף שראש השיבולת מגיע, אין זו קרבה מספקת, ועליו להניחה לעניים.
העדות השלישית - גינה קטנה המוקפת עריס:
"ועל גינה קטנה שהיא מוקפת עריס - אם יש בה כמלוא בוצר וסלו מכאן, ומלוא בוצר וסלו מכאן, תזרע; ואם לאו, לא תזרע".
עניין זה שייך למסכת כלאיים, לאחת מחמש המצוות שבאיסור ערבוב המינים - כלאי הכרם, האיסור לזרוע תבואה או ירקות בכרם. שיעור ההרחקה בין התבואה והירקות לגפנים תלוי במעמד הגפנים:
גפנים יחידות: שישה טפחים, שהם אמה אחת.
כרם: ארבע אמות היקף סביב הכרם כולו.
מה מגדיר כרם? המינימום הוא חמש גפנים בתצורה זו: ארבע גפנים כמין ריבוע, שתיים כנגד שתיים, וגפן חמישית העומדת בקו אחד עם אחת מצלעות הריבוע. תצורה זו מהווה כרם, ואין לנטוע דגן או ירק בתוך ארבע אמות מכל אחת מגפניו. באין תצורה זו, אף אם יש חמש גפנים שלא כסדר, דינן כגפנים יחידות, ודי בהרחקת אמה אחת.
בהמשך המסכת מופיע מקרה ביניים - 'עריס' (עי"ן, רי"ש, יו"ד, סמ"ך), שהוא גפן מודלית. במקרה הפשוט: חמש גפנים העומדות בשורה אחת, שאין בהן תצורת הריבוע ההופכת אותן לכרם, אלא שהן פרוסות על גבי כותל או סוכה. מבחינה תחושתית אין כאן קו ישר בלבד, אלא מעין מישור דו־ממדי: רוחב חמש הגפנים ואורך ההדליה שעל אותה גדר. הכלל הוא שאף שאין זה כרם, אין לזרוע תחת העריס ובתוכו, שכן הדבר דומה לזורע בתוך כרם עילי. זהו מקרה ביניים.
ועתה שאלת המשנה: גינה קטנה המוקפת כתלים מארבעת צדדיה, ובה חמש גפנים - אחת בכל צד ושתיים באחד הצדדים - והגפנים מודלות על גבי הכתלים ופונות כלפי חוץ ולא כלפי פנים. העומד בתוך הגינה ומביט למעלה רואה שמים בלבד, ואינו רואה גפנים מעל ראשו, אך רואה את הגפנים מודלות על הכתלים סביבו. מאחר שיש כאן תחושה של עמידה בתוך אשכול גפנים, מה שיעורה של הגינה כדי שלא יחול עליה דין עריס, ותהיה הזריעה בה מותרת - שאין זה לא תחת עריס ולא בכרם?
לפי הכללים שנתבארו עד כה היה מקום לומר: אין כאן חמש גפנים בתצורת ריבוע, ואין זה כרם; אף עריס אין כאן, שהרי אין חמש גפנים בכיוון אחד - ואם כן די בהרחקת שישה טפחים, אמה אחת, מבסיס כל גפן. על כך אומר רבי ישמעאל שאין הדבר כן: גינה קטנה ומצומצמת דחוסה מדי, ואין לזרוע בה כלל על פי שיעור ההרחקה הרגיל.
מהו אפוא השיעור הנדרש? ארבע אמות על ארבע אמות. בגינה כזו אפשר להתרחק מן הגפנים משני הצדדים ולזרוע באמצע: אם הגפנים סמוכות לכתלים ומכוונות זו כנגד זו בכותל המזרחי והמערבי, נסוגים אמה אחת מן המערב ואמה אחת מן המזרח - שתי אמות של הרחקה - ונותרות שתי אמות באמצע, כמין ריבוע פנימי, שבו מותרת הזריעה.
רבי ישמעאל אינו נוקט לשון של אמות, אלא לשון של בצירה: 'בוצר' הוא קוצר הענבים (קצירת ענבים קרויה בצירה), ו'סלו' הוא הסל שבו הוא נותן את הענבים - ביטוי המשמש במקומות נוספים בענייני בצירה וכלים. השיעור: הבוצר תופס אמה אחת, וסלו אמה אחת, הרי הבוצר וסלו שתי אמות. שתי אמות מצד זה ושתי אמות מצד זה - ארבע אמות בסך הכול. נמצא שכל עוד יש ארבע אמות ממזרח למערב וארבע אמות מצפון לדרום, מותר לזרוע בתוך אותה גינה מוקפת כתלים, אף שהגפנים מודלות מעל הכתלים והיא נראית כגינה של עריס, ובלבד שיירחק שישה טפחים, אמה אחת, מכל גפן וגפן שעל הקרקע.
ביאור לשון המשנה:
"ועל גינה קטנה" - עדות בעניין גינה קטנה המוקפת כתלים.
"שהיא מוקפת עריס" - גפני עריס מודלות בארבעת צדדיה, חמש גפנים בסך הכול.
"אם יש בה כמלוא בוצר וסלו מכאן" - אם יש בגינה מקום כדי בוצר וסלו מצד אחד, שהן שתי אמות.
"ומלוא בוצר וסלו מכאן" - וכן בוצר וסלו מן הצד השני, שתי אמות נוספות - ארבע אמות מצד לצד, בצפון-דרום ובמזרח-מערב.
"תזרע" - מותר לזרוע באמצע, ובלבד שלא יזרע בתוך שישה טפחים, אמה אחת, מבסיס אף אחת מן הגפנים.
"ואם לאו, לא תזרע" - ואם אין באמצע הגינה מרווח של ארבע על ארבע, אין לזרוע בתוכה דגן או ירק כלל.
וטעם הדבר: הגינה מוקפת גפנים, והמקום דחוס וצפוף ביותר. לפיכך, אף שמבחינה טכנית עומד הזורע במרחק שישה טפחים מבסיס כל הגפנים - מסורתו של רבי ישמעאל היא שדינה כעריס, ואין לזרוע בתוכה כלל.