משנה ד' בפרק א' של מסכת עדויות, ושלוש המשניות הבאות אחריה, מרתקות במיוחד: אלו משניות העוסקות במשנה עצמה - באופן פעולתה ובשיקוליה. המשנה מתבוננת כאן בדרכה שלה, וזהו עניין מרתק.
במשנה הקודמת למדנו שהלל מסר מסורת מסוימת, ולפי פירושים רבים זנח בסופו של דבר את עמדתו והלך אחר מסורתם של שני האורגים. אף בשתי המשניות שקדמו לה ראינו דעות של הלל ושמאי שנדחו מפני דעת חכמים. מתעוררת אפוא השאלה: מה התכלית בהזכרת דעותיהם של הלל ושמאי מלכתחילה? האם רק כדי לביישם? הרי דעתם נדחתה, ומדוע להעלותה שוב?
לשון המשנה:
"ולמה מזכירין את דברי שמאי והלל לבטלה?" - מדוע מעלים את שמותיהם של הלל ושמאי לבטלה, ללא כל תועלת?
"ללמד לדורות הבאים" - ההזכרה נועדה ללמד את הדורות הבאים שלא יהא אדם עומד על דבריו: שלא יהיה נעול בדעותיו ודוגמטי, ולא יעמוד על מה שחשב מבלי להיות מוכן לזוז מדעתו.
"שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהן" - אפילו גדולי המסורת שלנו, אבות העולם כפשוטו, עמודי התבל, לא היו נעולים בדרכם והיו מוכנים לזוז ממנה.
שני אופנים בהבנת הדברים:
הלל ושמאי הם שנסוגו: זוהי הקריאה הפשוטה, על פי המשנה הקודמת. הלל ושמאי החזיקו במסורות, ואף על פי כן נטשו אותן מול מסורתם של שני אנשים פשוטים - הגרדים, האורגים משער האשפות, שהעידו בבית הדין וקבעו בעדותם עובדה הלכתית. הלל ושמאי חזרו בהם, וללמדך שאדם צריך להיות נכון ומוכן לחזור בו.
החכמים הם שנסוגו: יש הלומדים שלא הלל ושמאי חזרו בהם, אלא החכמים - שאר בית הדין. אף שידעו כי הלל ושמאי הגדולים אמרו את שאמרו, כיוון שיש לפנינו שני עדים כשרים המעידים על מסורת, מקבלים את מסורתם והיא גוברת על מסורתו של הלל. אפילו אם אמר הלל כדברי רבו ש"שמינית תלין", כיוון ששני האורגים העידו שלא כך הייתה המסורת - את עדותם קיבלנו. נמצא שהחכמים שדנו במקרה הלכו אחר האורגים הפשוטים ולא אחר הלל ושמאי הנעלים, כדי ללמדך שאדם צריך להיות גמיש ולא דוגמטי.
בדי הארון:
אוסיף נקודה שרבי, הרב יצחק ברקוביץ, היה מציין תמיד: אחת ממצוות הלא תעשה היא האיסור להסיר את הבדים, המוטות שנועדו לשאת בהם את הארון במשכן. לכאורה הדבר תמוה: אם כל המשכן סובב סביב הארון שבו הלוחות, מדוע אסור להסיר את מוטות הנשיאה? הרי אין עומדים לשאת אותו, וכשדבר קבוע במקומו - הוא קבוע. התשובה היא שהתורה וכל הכרוך בה חייבים להיות מוכנים לזוז לשם האמת. אין להיות נעולים בעמדה.
לסיכום: זוהי אכן ההבנה הפשוטה במשנתנו - אזהרה לאדם שלא יהיה משוכנע כל כך בצדקתו, אלא יהיה פתוח אל האמת ואל שמיעת רעיונות חדשים, ומוכן לשנות את דעתו ואת עמדתו כאשר הראיות והאמת מחייבות זאת.