אנו בפרק ב', משנה ג', וממשיכים בעדויותיו של רבי חנינא.
שטר שנכתב שלא בידי הלווה:
רבי חנינא היה מביא שני עדים כשרים כדי שיאשרו בחתימתם את השטר ויאמתו את תוקפו. על כך נשאלה השאלה: האם דרך זו ראויה? מדוע אין הלווה עצמו כותב את השטר? בא מעשה לפני חכמים - הדבר הובא להכרעה בלשכת הגזית, לקבוע אם זו דרך ראויה לנסח בה שטרות - והתירו את הדבר. הטעם: החתומים על השטר הם העושים אותו לשטר, ולא כתב היד שבו נכתב.
"לפי דרכך אתה למד":
מתוך גישה זו ניתן להסיק הלכה נוספת: שהאישה כותבת את גיטה. אמנם כמה הלכות מסדירות את כתיבת הגט: הגט צריך להיות בבעלות הבעל, ולהיכתב בכתב ידו או בהוראתו המפורשת. לפיכך מדובר במקרה שבו פיסת הנייר שייכת לבעל, והוא מורה במפורש לאשתו לכתוב את הגט. האישה משמשת כסופר, ולאחר שכתבה אותו היא מוסרת אותו לבעל, והוא נותנו לידה - שהרי עליה לקבלו לתוך ידה - והגט תקף. לכאורה הדבר אינו אינטואיטיבי, שהרי היא הכותבת את גיטה, אך אין לנו עניין בשאלה מי כתב אותו: הגט אינו אלא הכלי שבאמצעותו מגרש הבעל את אשתו, וכל עוד זהו גט תקף, אין נפקא מינה שהיא כתבתו.
וטעם הדבר, כלשון המשנה, מפני שהקיום - האישור והתוקף - של הגט. ראוי לציין כי המילה 'גט' בהקשר זה משמעה כל חוזה ושטר שהוא. אמנם 'גט' נתייחד לציון ספר הכריתות שנותן אדם לאשתו, אך לאמיתו של דבר הוא מציין כל שטר, וכך משמעו כאן. מה שמעניק לו תוקף הוא עצם העובדה שחתומים עליו עדים כשרים המאשרים שהשטר הוא כפי שהוא מעיד על עצמו. עד כאן חלקה הראשון של המשנה.
מחט שנמצאה בבשר הקורבן:
חלקה השני והאחרון של המשנה, האחרון מבין ארבעת הדברים שהעיד עליהם חנינא, אותו כהן גדול, עוסק בטומאה וטהרה. נבאר תחילה את העניין מבחוץ: קורבן שהוקרב בבית המקדש, והכהנים מעבדים אותו, מפשיטים ומנתחים את הבשר. נניח לצורך הדיון שמדובר בעולה, שכולה נשרפת. בשעת העיבוד מוצאים הכהנים מחט תקועה בבשר, ומזהים אותה כמחט טמאה. במקרה הספציפי של משנתנו, לפי הרמב"ם על כל פנים, מדובר במחט שהייתה בתוך מת והיא טמאת מת - מקור הטומאה החזק ביותר. מתכת הנוגעת במת, כמחט שבתוך המת, נעשית אבי אבות הטומאה כמת עצמו, ואדם הנוגע בה נעשה אב הטומאה.
מעתה נשאלות השאלות: האם הקורבן טמא? מסתבר שכן, שהרי מקור הטומאה מצוי ממש בתוך הבשר (ועוד נשוב לכך). ומה דין הסכין שבה שחט הכהן את הבהמה? ומה דין הכהן עצמו?
ספק טומאה ברשות הרבים וברשות היחיד:
תוכנה היסודי של המשנה הוא שלפנינו מקרה של ספק: אין אנו יודעים במה נגעה המחט. בכל אותם פרטים שאין אנו יודעים לגביהם נפסוק על פי הכלל השולט בכל ספקות הטומאה: ספק טומאה ברשות הרבים - טהור; ספק טומאה ברשות היחיד - טמא בוודאות.
'רשות הרבים' בהקשר זה אינה רשות הרבים של הלכות שבת, שאין בה מחיצות ומצויה בה תנועה, אלא מקום שמצויים בו לפחות שלושה בני אדם בקביעות - מקום ציבורי, כפי שנלמד מהלכות סוטה, ולא מקום פרטי. אף 'רשות היחיד' אינה מקום המוקף ארבע מחיצות כבהלכות שבת, אלא מקום שאין בו בני אדם המצויים בו כל הזמן.
בעזרה - חצר בית המקדש - מצויים אנשים בקביעות, ולפיכך היא נחשבת רשות הרבים, אף שיש לה כתלים מסביב. לכן, כאשר אין אנו יודעים אם אירעה העברת טומאה - וזהו המקרה שלפנינו, שאיננו יודעים בוודאות אם הכהן או סכינו נגעו באותה מחט - נפסוק שהכול טהור.
לשון המשנה ופרטיה:
"ועל מחט שנמצא בבשר" - מחט המזוהה כמקור טומאה שנמצאה בבשרה של הבהמה שהוקרבה כקורבן.
"שהסכין והידיים טהורות" - הן הסכין והן ידיו של הכהן טהורות.
"והבשר טמא" - הבשר טמא.
נעבור על הדברים אחד לאחד. הסכין טהור, שכן אין אנו יודעים שנגע במחט, והרי זה ספק טומאה ברשות הרבים שספקו טהור.
ובאשר לידיים - כאן יש יותר ממה שנראה לעין. לכאורה השאלה הכללית היא אם הכהן טמא אם לאו. הכהן נגע בבשר אך לא נגע במחט, למיטב ידיעתנו, ולפיכך נפסק שהוא טהור. ויש להבין: הרי אנו יודעים בוודאות שהבשר עצמו טמא, וכדברי המשנה. אלא שמקבלי הטומאה נחלקים לארבע קטגוריות:
אדם - כאן הכהן.
כלים - כגון הסכין.
אוכלין - כגון בשר הקורבן.
משקין - נוזלים.
דרגת הטומאה הגבוהה ביותר שאוכלין יכולים לקבל היא ראשון לטומאה, ולעולם אין אוכל נעשה אב הטומאה. לפיכך, אף שהמחט אבי אבות הטומאה והיא נתונה כאן בתוך הבשר, אין הנבלה אלא ראשון ולעולם אינה אב. ומאחר שהיא ראשון, יש כלל נפרד: אין אדם או כלי מיטמאים ממקור שאינו אב הטומאה. וכיוון שאוכל לעולם אינו אב הטומאה, לעולם אין אדם מיטמא מאוכל. נמצא שאם נגעו הסכין או האדם בבשר ולא במחט - טהורים הם, וכל השאלה הייתה אם נגעו במחט, ומספק פסקנו לטהרה.
מדוע נקטה המשנה "ידיים" ולא "הכהן":
המשנה אינה אומרת שהכהן טהור אלא שידיו טהורות, וטעם הדבר: יש דין נפרד מדרבנן, שאף שדברים שהם ראשון לטומאה אינם מטמאים אדם, הם כן מטמאים את ידיו. ידיים הנוגעות בראשון לטומאה נעשות שני לטומאה - הידיים בלבד ולא כל גופו של האדם. ואף שכך הדין, אין דין דרבנן זה חל בבית המקדש, שכן אין ההלכה נוהגת שם על פיו - הדבר היה יוצר בעיות טומאה מתמשכות במקדש, ואין אנו רוצים בכך. זו כוונת המשנה: אף שידי הכהן נגעו בוודאי בבשר, והבשר בוודאי ראשון, נשארות ידיו טהורות, שכן זהו דין בפני עצמו, ודין דרבנן זה של ידיים הנעשות שני אינו חל במקדש.
הכשר הבשר לקבלת טומאה:
הבשר טמא, כאמור, שכן נטמא בוודאי. אלא שיש כאן שאלה: כדי שאוכלין ייטמאו, צריך שיוכשרו תחילה על ידי אחד משבעת המשקים, הידועים בסימן י"ד שח"ק ד"ם. והרי בהמה חיה שנשחטה זה עתה - מניין בא המשקה שיכשירנה? ואף אם ניתז עליה דם, דם קורבנות אינו מכשיר בכל מקרה. משיבה הגמרא, ומביא זאת רבא, שהבהמה הייתה נוטפת מים מעת שנכנסה לבית המקדש: היא באה נוטפת מים מחמת שעברה במים ועדיין הייתה רטובה, והמים הם שהכשירו את הבשר לקבל טומאה. אין הדבר הכרחי להבנת המשנה, אך הוא מיישב כיצד נטמא הבשר בשעה שהוא זקוק להכשר.
"ואם נמצא בפרש - הכל טהור":
אם נמצאה המחט בפרש הבהמה - הכול טהור. והיכן היא נמצאת? בתוך המעיים הטעונים ניקוי, שהרי אין מקריבים עולה בלא לנקות תחילה את המעיים, ואין מקטירים את הפרש על גבי המזבח. אם בשעת ניקוי המעיים נמצאה שם אותה מחט שהייתה תקועה בבשר - אין בכך כלום, והכול טהור. הטעם: הפרש שבמעי הבהמה אינו נמנה עם ארבע הקטגוריות - אינו אדם ואינו כלי, אינו אוכל ואינו משקה. אף אם הייתה לבהמה שלשול והכול היה נוזלי, אין זה נחשב משקין אלא נוזל בעלמא. הפרש אינו מקבל טומאה, ולפיכך, אף שהמחט הייתה בתוך הבהמה - ואף אם הבהמה עצמה הייתה מקבלת טומאה מבחינה פיזית - אין מגע ישיר בין הבהמה ובין מקור הטומאה, ועל כן אפילו בשר הבהמה, הקורבן, נשאר טהור.
לסיכום: בחלק זה למדנו את המשך עדויותיו של חנינא. שטר שחתמו עליו עדים כשרים כשר אף שלא נכתב בידי הלווה, שכן החתומים הם העושים את השטר לשטר ולא כתב היד; ומכאן, לפי דרכך אתה למד, שאף האישה כותבת את גיטה, שהרי קיומו של כל שטר תלוי בעדים. ובעניין המחט שנמצאה בבשר הקורבן: הסכין והידיים טהורים - מדין ספק טומאה ברשות הרבים, ומפני שאין אדם וכלי מיטמאים מאוכלין שאינם אלא ראשון, ומפני שגזירת טומאת ידיים אינה נוהגת במקדש; הבשר טמא, לאחר שהוכשר במים שנטפו מן הבהמה; ואם נמצאה המחט בפרש - הכול טהור, שהרי אין הפרש מקבל טומאה.