עדויות פרק ג', משנה ג'. אף במשנה זו לפנינו מחלוקות בין רבי דוסא בן הרכינס לבין החכמים, וגם כאן רבי דוסא הוא המיקל. נושא המשנה הוא מתנות כהונה, ובה שני עניינים: תרומה - ראשית התבואה, וראשית הגז - ראשיתן של הגיזות. נדון בכל אחד מהם בתורו.
פסולת תרומה:
תרומה היא חלק מן התוצרת שהאדם מפריש ונותן לכהן. מדברי חכמים שיעורה אחד מחמישים, שני אחוזים, בנסיבות רגילות אצל אדם בינוני. התרומה אסורה באכילה לזר שאינו כהן, ועונשו מיתה בידי שמיים - מיתה בטרם עת.
השאלה העומדת כאן היא מה דינם של אותם חלקי מזון שהכהן עצמו מתייחס אליהם כפסולת, ומיד מסירם ומשליכם. מאחר שאין הם מזון מבחינתו, האם פקע מהם מעמד התרומה והזר רשאי לאוכלם, או שמא הם עדיין חלק מן התוצרת שהופרשה לתרומה ואסורים באכילה?
שתי הדוגמאות שנוקטת המשנה הן:
"מעי אבטיח" - כלומר פנימיותו של האבטיח. הלשון "מעיים" מכוונת לקרביים, ובענייננו לחלק הפנימי של סוגי המלונים, שבו הזרעים מחוברים בחומר סיבי וחוטי. את החלק הזה מקלפים ומשליכים, ובטבעו הוא נראה כמעיים. אמנם בעברית של ימינו "אבטיח" הוא watermelon, וכך אף מפרש רש"י, אך הפשט כאן מכוון לסוגי המלונים האחרים - המלון, מלון הדבש וכדומה - שבתוכם אותם זרעים חוטיים, שאין דרך לאוכלם ולפיכך הם כפסולת.
"קניבת ירק" - הפועל "קניב" עניינו חיתוך החלקים המאוסים והסרתם, כדי להכשיר את המאכל לאכילה. "קניבת ירק" היא אותן שאריות חיתוך של הירקות. הברטנורא מפרש שמדובר בעלים שהעלו עובש וכיוצא בזה, שאדם חותכם ומשליכם מפני מיאוסם, אף שמעיקר הדין אפשר היה לאוכלם - אלא שאין הכהן חפץ בהם.
בשני אלו נחלקו: "מעי אבטיח וקניבת ירק של תרומה - רבי דוסא מתיר וחכמים אוסרים". רבי דוסא סובר שהזר רשאי לאוכלם, וחכמים אוסרים. וההלכה, שוב, כדעת חכמים: כל חלקי מאכל התרומה אסורים בהם לזר, ואין הוא רשאי לאכול מהם מאומה.
ראשית הגז:
ראשית הגז היא המתנה הניתנת לכהן מראשית גיזת הצאן. אדם שיש לו עדר וגזז את כבשיו וקיבל צמר, חייב לתת חלק מאותו צמר לכהן. מן התורה אין שיעור לכמות שיש לתת, ומדברי חכמים נקבע שיעור של אחד משישים מן הגיזה.
הפסוק אומר "ראשית גז צאנך", ומלשונו נלמד לא רק שמדובר דווקא בכבשים ולא בעזים ובפרות, אלא גם שנדרשת גיזה בכמות משמעותית. השאלה היא מהי אותה משמעות ומה שיעורה. רבי דוסא נוטה לדרוש כמות גדולה, וחכמים מסתפקים בפחות.
דעת רבי דוסא: נדרשים שני תנאים. ראשית, שיהיו לו לכל הפחות חמש כבשים לגזוז; שנית, שכל אחת מחמש הכבשים תניב כמות צמר של מנה ופרס - מנה וחצי, שהם מאה וחמישים דינר. בהמרה לסלעים (ארבעה דינר בסלע) עולה השיעור לשלושים ושבעה וחצי סלעים לכל כבשה - לשם הפשטות, כמעט חצי קילוגרם, מעט יותר מפאונד. בסך הכול מדובר בכשני קילוגרם וחצי, יותר מחמישה פאונד של צמר, מחמש כבשים שונות.
דעת חכמים: "חמש רחלות גוזזות כל שהן" - די בכך שיש לו חמש כבשים בכל כמות שהיא. אמנם אין הכוונה מילולית לכל כמות שהיא, שכן בידינו מסורת שסך הגיזה של חמש הכבשים יעלה לכל הפחות למשקל שישים סלעים. כלומר, אין נפקא מינה כמה מניבה כל כבשה בפני עצמה, ובלבד שכולן יחד יניבו שישים סלעים - כקילוגרם אחד, כשני פאונד. אין זו כמות גדולה; כבשה אחת בימינו מניבה כפליים מכך.
ההלכה, שוב, כדעת חכמים: חיוב ראשית הגז חל כל עוד יש לאדם חמש כבשים, ובלבד שסך גיזתן יעלה לשישים סלעים - כקילוגרם צמר בסך הכול.
לסיכום: במשנה זו שתי מחלוקות בין רבי דוסא בן הרכינס לחכמים בדיני מתנות כהונה. בראשונה - מעי אבטיח וקניבת ירק של תרומה, שהכהן מתייחס אליהם כפסולת: רבי דוסא מתיר לזר וחכמים אוסרים, והלכה כחכמים. בשנייה - שיעור החיוב בראשית הגז: רבי דוסא מצריך חמש כבשים שכל אחת מהן גוזזת מנה ופרס, וחכמים מסתפקים בחמש כבשים "כל שהן", ובלבד שסך גיזתן שישים סלעים, והלכה כחכמים.