לפנינו המשנה השלישית בפרק א' של מסכת עדויות - האחרונה מבין שלוש המשניות שבהן נחלקו הלל ושמאי, והחכמים אינם מסכימים לא עם זה ולא עם זה. הנושא הנידון: כמה מים שאובים, מים שהיו בתוך כלי, המתערבים במקווה בטרם נעשה מקווה כשר, פוסלים אותו?
רקע: המקווה מן התורה:
התורה קובעת כי כדי לחולל טהרה נדרש מקווה, כלומר אסיפת מים, שנאמר: "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור". או מעיין טבעי, או בור של מים שהתקבצו יחדיו מאליהם - מי גשמים, מי שלגים שנמסו, נגר, נהר או סחף - ובלבד שלא נאספו בכלי. עצם המילה "מקווה" עניינה התקבצות יחד.
בשאלה מהו שיעור החיוב מדאורייתא נחלקו הראשונים:
רבנו תם והרשב"ם: מדאורייתא נדרש שרוב המקווה יהיה מי גשמים; אם המיעוט הם מים שאובים, שנשאבו בכלי, המקווה כשר.
הר"י והרמב"ם: מדאורייתא, כל עוד הטבילה אינה בתוך כלי, המקווה כשר - ואפילו מילא את הבור שבקרקע בדליים או בצינור. אלא שמדרבנן נפסל הדבר, מחשש שיבוא אדם לטבול באמבטיה, שאינה מקווה כשר כלל.
שיעור ארבעים סאה:
הלכה למשה מסיני היא שיהיו במקווה מים כדי שאדם בגודל רגיל יוכל לטבול בהם את כל גופו בנוחות. חכמים נעצו את היתד וקבעו את השיעור: ארבעים סאה. הסאה היא כשישה בקבוקים של שני ליטר, נאמר כשנים עשר ליטר (ויש בכך טווח דעות), ונמצא שארבעים סאה הן כארבע מאות ושמונים ליטר, בערך כחצי מטר מעוקב של מים - לא הרבה, אך די והותר.
משיש מקווה כשר של ארבעים סאה, שוב אין דבר הפוסלו: המים הנשפכים לתוכו נוגעים במי המקווה, ובאותה השקה הם עצמם מיטהרים. לפיכך ניתן להוסיף עליו כל מים שבעולם והוא נשאר בכשרותו. אך קודם שהגיע לשיעור ארבעים סאה, אמרו חכמים שכמות מסוימת של מים שאובים פוסלת אותו. וכל השאלה היא: מהי אותה כמות?
שלוש הדעות במבט כללי:
הלל: מלוא הין. ההין אינו מידה משנאית אלא מידה מן התורה, והוא נבחר משום שהוא מידת הנוזלים הגדולה שבתורה. הלל נקט בלשון זו משום שכך שמע מרבותיו, שמעיה ואבטליון, וחזר על דבריהם מילה במילה. הדבר דומה לאדם האומר בימינו "גלון", משום שזו המידה הגדולה שבמידות הנפח המצויות בידינו, לומר: אל תשתמש במידת נוזלים גדולה מזו.
שמאי: תשעה קבין. ההין הוא חצי סאה, שהם שלושה קבין, כשלושה בקבוקים של שני ליטר, ואילו שמאי מכפיל את השיעור פי שלושה. נמצא שבאופן אירוני דווקא הלל הוא המחמיר: לדבריו די בשלושה בקבוקים כאלה כדי לפסול, ואילו שמאי אינו פוסל עד תשעה. יסוד דבריו של שמאי במסורת ששיעור רחיצת הגוף, כעין מקלחת, הוא תשעה קבין, שיעור העולה במקומות נוספים בהלכה, כגון אדם שאין לו מקווה.
חכמים: שלושה לוגין. חכמים לא קיבלו לא את שלושת הקבין ולא את תשעת הקבין, וביקשו שיעור מחמיר יותר. הלוג הוא כבקבוק של חמש מאות סמ"ק, רבע מן הקב, ונמצא ששלושה לוגין הם רבע מן השיעור שנקט הלל.
נעיין בלשון המשנה עצמה:
"הלל אומר: מלא הין מים שאובין פוסלין את המקווה" - כל עוד אין במקווה ארבעים סאה, די בשפיכת מלוא ההין, חצי סאה שהם שלושה קבין, כשישה ליטר מים, כדי לפסלו.
המשנה עצמה תמהה על לשון זו: ההין הוא יחידת מידה שמקומה בחומש ולא במשנה. ותשובתה: "אלא שאדם חייב לומר בלשון רבו" - חובה על האדם למסור את המסורת שקיבל באותן מילים ממש ששמע מרבו. הלל שמע מרבותיו שמעיה ואבטליון בלשון "הין", ולפיכך כך מסר.
הברטנורא מביא בעניין זה את מסורתו של הרמב"ם, שקיבל מאביו: שמעיה ואבטליון, שהיו גרים, לא היו מבטאים את המילה "הין" כתיקנה, והלל ביטא אותה כדרך שביטאו אותה הם, ולא בצורתה המדויקת.
"ושמאי אומר: תשעה קבין" - כתשעה בקבוקים של שני ליטר, השיעור הנדרש לרחיצת הגוף.
"וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה" - לא כהלל ולא כשמאי, שכן לא היה בידם שיעור מדויק אלא ידעו רק שהמים פוסלים. ומאימתי נודע השיעור? "עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים" - שני אורגים שבאו משער האשפות שבירושלים.
מדוע נזכרו אומנותם ומקום מגוריהם?
אומנות הגרדי, האורג, נחשבה למעמד נחות ביותר: בסוף מסכת קידושין נמנית משרת הגרדי ברשימת האומנויות הפחותות, שבעליהן אין ממנים אותם למלכות משום שאין להם כבוד. אף מקום מגוריהם מלמד על מצבם: שער האשפות, שמשמעותו המילולית שער הזבל (וכך הוא נקרא עד היום, אותו שער דרומי בירושלים), היה המקום שאליו הוציאו את האשפה, אל החלק הנמוך שבעיר. מקום זה לא היה רצוי למגורים, ומי שהתגורר שם היה עני ופחות ערך בעיני הבריות.
וזו נקודתה של המשנה, וכפי שמבאר הברטנורא: אף שהיו עניים ופשוטים, אין העמידה בתחתית הסולם החברתי-כלכלי פוטרת אדם מלבוא אל בית המדרש וללמוד ככל אדם. ולא עוד, אלא שההלכה נפסקה כמותם, אף שמבחינת עולם הזה לא היו נחשבים למאומה - ואילו לעניין עולם הבא, שמם נזכר במשנה עד עצם היום הזה.
שני האורגים באו "והעידו בשם שמעיה ואבטליון: שלושת לוגין מים שאובין פוסלין את המקווה". מעדותם עולה ששמעיה ואבטליון חזרו בהם ושינו את דעתם לאחר הדיון עם הלל. ואם נדמיין את הקב כבקבוק של שני ליטר, הרי שהלל אמר שלושה בקבוקים גדולים, ואילו הם מעידים על שלושה בקבוקים קטנים בלבד - רבע מן הכמות.
"וקיימו חכמים את דבריהם" - החכמים פסקו כמותם. ולדעת רבים, אף הלל ושמאי עצמם, כששמעו את העדות, הודו ואמרו: אכן כן, שכחנו שרבותינו חזרו בהם. ואף שהלל מסר את דברי רבותיו מילה במילה ובאותה לשון ממש, הבין לאחר מכן ששמעיה ואבטליון חזרו בהם ונקטו בשיעור שלושת הלוגין תחת ההין.
לסיכום: ההלכה נפסקה כעדותם של שני האורגים בשם שמעיה ואבטליון - שלושה לוגין של מים שאובים הנשפכים לתוך המקווה בטרם הגיע לשיעור ארבעים סאה, פוסלים אותו.