לפנינו משנה ג' בפרק ח' של מסכת עדיות. משנה זו עשירה בתוכן, הרבה מעבר למשתמע מפשט מילותיה. נקדים תחילה את היסודות שעליהם היא בנויה, ולאחר מכן נעיין בלשונה עצמה.
דיני חלל וחללה:
כהן אסור בנשים מסוימות, ובהן גרושה. אם נולד לו ילד מגרושה, הבן נקרא חלל והבת חללה. אף שאביו של הילד כהן, הרי הוא רוקן ממעמד הכהונה שלו: אין הוא עובד בבית המקדש ואין הוא אוכל תרומה וכיוצא בזה. יתרה מזו, ישראלית שנבעלה לחלל נעשית אף היא חללה, ומעצם העובדה הזו נאסרה להינשא לכהן.
כללי הספק:
ספק באיסור דאורייתא - פוסקים לחומרה, ומניחים את התרחיש החמור שבספק.
ספק באיסור דרבנן - ניתן ללכת לקולא.
ספק ספיקא - שני ספקות הבנויים זה על גבי זה, שאף אם הספק הראשון יתברר לחומרה, עדיין קיימת האפשרות השנייה שהמקרה השני הוא התרחיש המקל. בספק כפול זה ניתן להקל אפילו בעניין של דאורייתא.
המקרה שבמשנה:
אישה שנישאה למשפחה שידוע היה שיש בה ספק חלל, ועתה היא אלמנה. שני ספקות לפנינו:
שמא לא נישאה כלל לאותו ספק חלל, אלא לאחד מבני המשפחה האחרים, לבן דודו וכיוצא בזה.
ואף אם נישאה דווקא לאיש שייחוסו מפוקפק - שמא אין הוא חלל כלל, שהרי מעיקרו אין זה אלא ספק. באיזה אופן נוצר הספק אין זה נוגע לענייננו כעת.
נמצא שלאישה זו יש ספק ספיקא, והשאלה היא אם רשאית היא להינשא למשפחת כהנים רגילה. מעיקר הדין התשובה חיובית: שמא לא היה בעלה אותו ספק חלל, ואף אם היה - שמא לא היה חלל באמת. לפיכך היא אמורה להיות מותרת לכהן, ואפשר להתעלם מן החשש שמא היא חללה. אלא שהמשנה מלמדת על גזירה דרבנן שנקבעה סמוך לזמנה.
המשנה זוכרת את התקופה שביבנה: רבן גמליאל הוא הנשיא, וקודמו היה רבן יוחנן בן זכאי. רבן יוחנן בן זכאי גזר, משום 'מעלת יוחסין' - החמרה יתרה בשמירת טוהר הייחוס ונקיות אילן היוחסין - שאין הכהנים נושאים אישה שיש בה אפילו ספק ספיקא של איסור חללות. לכן, אף שמעיקר הדין הדבר מותר, ההלכה כרבן יוחנן בן זכאי: לכתחילה אין מסדרים את הדברים כך שיוכלו להינשא, ואילו בדיעבד, אם כבר נישאו, אין כופים אותם להתגרש. זהו תוכן המשנה.
ביאור לשון המשנה:
המשנה נוקטת במונח "אלמנת עיסה". 'עיסה' פירושה בצק, והרמז הוא שהבצק תערובת של כמה דברים. כל אימת שנאמר 'עיסה', הרי זו מעין מילת קוד לספק ספיקא, לבעיית הספק הכפול שבייחוס.
מתוך כך נאמר במשנה: העידו רבי יהושע ורבי יהודה בן בתירא על "אלמנת עיסה" - אישה שהיא אלמנה של ספק כפול, כמקרה שתואר לעיל: שמא לא היה בעלה אותו ספק חלל, ואף אם היה זה הוא - שמא באמת אין הוא חלל, ואין כאן אלא ספק בלבד. עדותם היא "שהיא כשרה לכהונה" - שמותר לה להינשא לכתחילה למשפחת כהנים רגילה, שהרי מעמדה כחללה אינו אלא ספק ספיקא, ובספק ספיקא מקילים אפילו בדאורייתא.
"כשרה לטמא ולטהר, לרחק ולקרב":
משפחה שיש בתוכה ספק חלל מעורב כשרה לגמרי בכל מובן. משמעות הדבר היא שאין להשתמש בספק שבאילן היוחסין - שמא הסבתא היא אותה אישה שאולי היא חללה - כדי ללכת לקולא או לחומרה בעניינים אחרים. הספק מנוטרל לחלוטין, והמשפחה נדרשת לנהוג בעקביות ולהחמיר לכל הכיוונים, ללא גמישות, כאילו מתעלמים מן הספק לגמרי ומתייחסים אליהם כאל משפחת כהנים רגילה.
לפי קריאה אחת: "לטמא" - כשמגיע אדם האסור בנישואין, הרי הם "לרחק", שאין הם נישאים לו; "לטהר" - אדם המותר מעיקר הדין, הרי הם "לקרב", שיכולים לקרבו. יהיה התרגום המדויק של ארבע מילים אלו אשר יהיה, המסר הכללי אחד הוא: אין להקל עמם יותר, ויש להחמיר עמם ולשמור את כל חומרותיה של משפחת כהנים רגילה שאין בה ספק. הספק ספיקא נדחה לגמרי.
"אמר רבן גמליאל: קיבלנו עדותכם":
בגרסאות רבות של המשנה נכתב 'רבן שמעון בן גמליאל', אך רבן גמליאל הוא הנשיא בזמן שאירע הדבר, כעולה מראשיתה של מסכת עדיות, והוא האיש המתאים כאן. אכן היה לו בן בשם שמעון וגם אב בשם שמעון, אך כנראה שאין הגרסה נכונה במקום זה, ויש להוציא מילים אלו.
רבן גמליאל אומר: אנו מקבלים את עדותכם ומאמינים לה במלואה. זו מסורת שקיבלתם מרבותיכם, ואפשר שהיא מגעת עד להר סיני; אין אנו מטילים בה ספק כלל, ומקבלים אנו שאישה שהיא ספק ספיקא לעניין חללות מותרת להינשא לכהנים. ואף על פי כן, אין זה הדין למעשה.
"אבל מה נעשה שגזר רבן יוחנן בן זכאי שלא להושיב בתי דינין על כך":
מה בידינו לעשות? אין ברירה. רבן יוחנן בן זכאי, קודמו בנשיאות, גזר גזירה נפרדת. פשוטן של מילים: אין מכנסים בית דין למטרה זו, וכוונתו למעשה שאין מסדרים לכתחילה את הדברים כך שאפילו ספק ספיקא חללה תינשא לכהן, והכול משום מעלת יוחסין. ההלכה כרבן יוחנן בן זכאי, אך משמעות הדבר שבדיעבד, אף שאין מסדרים זאת מלכתחילה, אם נישאה ספק ספיקא חללה לכהן - מניחים לנישואין להתקיים.
"הכהנים שומעים לכם לרחק אבל לא לקרב":
אם יאמרו לכהנים להתרחק מאותה ספק ספיקא ולא לשאתה - ישמעו להם. אך אם יאמרו להם שמותרת היא להם - לא ישמעו. כלומר, אף אם הדבר נכון מבחינה טכנית ומעיקר הדין, הכהנים יתעלמו מכך, ומוטב שלא לומר זאת כלל.
הרמב"ם בפירוש המשניות מבין זאת כמשקף את הגישה שהוצגה במשנה הקודמת. במשנה הקודמת ראינו משפחת כהנים שביקשה להאמין לעדים שכלתם אינה כשרה להינשא, שכן קיבלו את העדות שנשבתה ודחו את העדות שלא נטמאה. עולה משם שהכהנים החמירו על עצמם עד מאוד, אף מעבר לסביר ומעבר לנדרש על פי דין.
אף כאן אומר רבן גמליאל שהכהנים יחמירו. מגזירתו של רבן יוחנן בן זכאי עולה שעליהם להתעלם מעיקר הדין וללכת אחר מעלת יוחסין, ולהיות זהירים ומדקדקים במיוחד בייחוסם. לפיכך, אף שמדובר בספק ספיקא והיא מותרת להם מעיקר הדין, יאמרו החכמים בהלכה זו: אין הכהנים נושאים אפילו ספק ספיקא של אישה האסורה עליהם.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דיני חלל וחללה, את כללי הספק - חומרה בדאורייתא, קולא בדרבנן, וקולא אף בדאורייתא בספק ספיקא - ואת מקרה 'אלמנת עיסה', שהיא ספק ספיקא לעניין חללות. רבי יהושע ורבי יהודה בן בתירא העידו שהיא כשרה לכהונה ושהספק מנוטרל לכל דבר, לטמא ולטהר, לרחק ולקרב. רבן גמליאל קיבל את עדותם מבחינת עיקר הדין, אך העמידה כנגד את גזירת רבן יוחנן בן זכאי משום מעלת יוחסין - שלכתחילה אין מסדרים נישואין כאלה, ובדיעבד אין מפרידים - וסיים שהכהנים, שדרכם להחמיר על עצמם, שומעים לרחק ואינם שומעים לקרב.