משנה ג' ד' ג'. המשנה ממשיכה למנות את המחלוקות שבין בית שמאי לבית הלל, שבהן בית שמאי מקלים ובית הלל מחמירים. שלוש המשניות הבאות עוסקות בעניינים שונים הנוגעים למתנות עניים - המתנות החקלאיות הניתנות לעני. נפתח בסקירה קצרה של מתנות אלו.
מתנות העניים החקלאיות:
בלא למנותן במדויק, יש כשש מצוות הקשורות למתנות חקלאיות לעניים:
פאה - השארת חלק מן התבואה בלתי קצור, כדי שהעניים יאספוהו לעצמם.
שכחה - לאחר הקציר, כשהתבואה נאגדת לעומרים והעומרים מונחים בשדה, קורה שבשעת ההכנסה לגורן נשכח עומר או שניים. עומרים אלו נחשבים שכחה ואין לחזור עליהם. דין זה חל גם על קמה, אך אין זה מענייננו כעת. זוהי מצוות עשה ולא תעשה כאחת: אם שכח - אינו רשאי לחזור וליטול.
לקט - שיבולים הנופלות בודדות, אחת או שתיים, בשעה שאדם קוצר את תבואתו.
פרט - מקבילתו של הלקט בכרם: ענב אחד או שניים הנופלים בשעת הבצירה.
עוללות - המקרה החריג של אשכולות ענבים בלתי מפותחים או בלתי מגובשים, קטנים או מעוצבים בצורה חריגה. פרטי הגדרתן מעבר לענייננו כעת, אך זהו עיקר הרעיון.
מעשר עני - המתנה שאדם מפריש מתוצרתו החקלאית: כעשירית ממה שנותר לאחר שהפריש תרומה גדולה ומעשר לכהן וללוי, והוא ניתן בשנים השלישית והשישית של מחזור השמיטה.
אלו הן מתנות העניים, ולהן הלכות שונות. המשניות הבאות הן למעשה חזרה על משניות ממסכת פאה, המסכת העוסקת במתנות עניים, והרי הן לפנינו.
הפקר לעניים - האם הפקר הוא:
משנה זו נשנית בתחילת הפרק השישי של מסכת פאה. בית שמאי אומרים כי המפקיר נכס בתנאי שרק העניים יזכו בו ולא העשירים - הפקרו הפקר, ויש לו מעמד הלכתי של הפקר.
ההשלכה המשפטית של הדבר: תוצרת הפקר, שאין לה בעלים, פטורה מחיובי המעשרות וממתנות העניים השונות. אם הדבר הפקר - הזוכה בו אינו מתחייב בתרומה ובמעשר לכהן וללוי. אך אם נאמר שאין הפקר לעניים בלבד תופעה משפטית מחייבת, נמצא שהתוצרת נותרה ברשות הבעלים, ואף נתינתה לעני מנכסיו אינה פוטרת אותה מחיובי המעשרות. השאלה למעשה היא: כשעני מלקט תבואה זו, האם עליו לעשרה? לדעת בית שמאי, משהוכרז הפקר לעניים - חל ההפקר, והעני נוטל בלא לעשר ובלא להיות כפוף לכללים החלים על אותו דבר.
יסוד דברי בית שמאי הוא בפסוק העוסק בנתינת פאה ולקט: לא תכלה לקצור את שדך ולא תלקט את הנופל, "לעני ולגר תעזוב אותם". לכאורה, מה צורך במילים "תעזוב אותם"? הרי כבר נאמר בחלקו הראשון של הפסוק שדברים אלו ניתנים לעני ולגר. אלא שבא הכתוב ללמד שיש סוג נוסף של עזיבה והפקרה הדומה לזו: בכל עת שאדם עוזב דבר במיוחד לעני ולגר - הרי הוא מופקר.
בית הלל חולקים ואומרים שאין דבר כזה, ואין הם לומדים זאת מן הפסוק כלל. אדרבה, מקורם בפסוקי השמיטה, שבהם כל התבואה נעזבת ונחשבת הפקר. בסופה של הפרשה, לאחר שנתבאר שהתבואה מופקרת, שאין לעבד את הקרקע, ושהיא מושארת לכל העם ולבהמות, נאמר: "והשביעית תשמטנה ונטשתה". שתי המילים - תשמטנה ונטשתה - אף שיש ביניהן ניואנס מסוים, אין השנייה מוסיפה הרבה על הראשונה, ומכאן שהיא מיותרת ובאה ללמד: המפקיר נכסיו צריך להפקירם באותו אופן שבו מופקרת תבואת שביעית - לעשירים ולעניים כאחד, ואם לאו, אין זה הפקר כלל.
לפיכך, לדעת בית הלל, המפקיר לעניים בלבד לא עשה ולא כלום. הנכס נותר רכושו הפרטי, וכל נתינתו אינה אלא נתינה בעלמא, והוא כפוף למגבלות החלות על רכוש פרטי - תרומה, מעשר וכיוצא בזה.
ולשון המשנה: "בית שמאי אומרים: הפקר לעניים הפקר". יש לשים לב שבמשנה נכתבה המילה 'הבקר' בבי"ת ולא בפ"א, אך אותה מילה היא, שכן הבי"ת והפ"א מתחלפות לעיתים. "ובית הלל אומרים: אינו הפקר עד שיבוקר אף לעשירים כשמיטה" - אין זה נחשב הפקר, נטול בעלים ופטור ממעשרות, אלא אם כן הפקירו לעשירים ולעניים כאחד, כדרך שהשמיטה מופקרת לכול. ההלכה כבית הלל, ונמצא שאנו מחמירים כאן: אין העניים זוכים בו לעצמם, ואם נטלוהו כשהופקר להם בלבד - הוא כפוף למגבלות השונות כפי הנוגע לעניין.
חלקה השני של המשנה - דין שכחה:
אף כאן מדובר בהלכה השנויה במסכת פאה, ובמצוות שכחה, שיש בה כאמור מצוות עשה ולא תעשה. עיקר העניין: שכחה היא דבר שנשכח ממש, כלומר שאין הבעלים עתידים להיזכר בו. כאשר יש בשדה מאות עומרים ובשעת האיסוף נשכח אחד מהם, לא יוודע הדבר עד שישימו לב אליו לאחר זמן - והרי זה נשכח.
אך אם התוצרת שהושארה מאחור היא מיוחדת וזכירה, היא פטורה מדין שכחה ומותר לחזור וליטלה. המשנה נותנת דוגמאות: עץ מיוחד שיש לו שם, או עץ העומד במקום מסוים. הקוצר עצי זית יזכור אילו עצים לא נקצרו, ויאמר: "הזית השמן והטוב, כמה שמן הפיק לנו השנה - הרי שכחנו לקצור אותו". נמצא שהוא נזכר בדיעבד. השאלה היא, אפוא: מה עושה דבר לזכיר?
הנושא הראשון שבסוף המשנה הוא: מה הדין כשהעומר גדול במיוחד? אם כל אלומה שוקלת ליטרה אחת, ואחת מהן משקלה עשר ליטראות - הרי שאם נשכחה האלומה הגדולה, עוד באותו ערב, בשעת הסעודה, ישוחחו על הקציר ויאמרו: "מה עלה בגורלה של אלומת עשר הליטראות? האם מישהו הכניסה?". ומאחר שנזכרים בה, לא נשכחה, אין זו שכחה, וניתן לחזור וליטלה. השאלה היא: מהו הגודל שאינו ניתן עוד לשכחה?
זוהי מחלוקת המשנה שלפנינו. תמצית הדברים: בית שמאי סוברים שעומר הגדול פי ארבעה מן הרגיל הוא בלתי נשכח, ואינו שכחה, וניתן לחזור אליו. בית הלל סוברים שגם עומר הגדול פי ארבעה עלול להישכח, אך גדול מפי ארבעה - כגון פי 4.1 - אינו נשכח.
ולשון המשנה: "כל עמרי השדה של קב קב ואחד של ארבעת קבין, ושכחו - בית שמאי אומרים אינו שכחה, ובית הלל אומרים שכחה". כלומר, האוגד את עומריו וכל אלומה בשיעור קב (שהוא בקירוב כנפח בקבוק של שני ליטר), ואחת מהן בנפח ארבעה קבין ונשכחה - בית שמאי אומרים אינה שכחה: כבר בגודל פי ארבעה אין הדבר נשכח, שהרי ייזכרו בו, ולכן מותר לחזור וליטלו. ובית הלל אומרים שכחה: דבר הגדול פי ארבעה עדיין עלול להישכח, ואין רשות לחזור וליטלו - וזו חומרה. אף על פי כן מודים בית הלל שאם הוא גדול מפי ארבעה, כגון פי 4.1 מן הגודל הרגיל, אין זו שכחה וניתן לחזור וליטלו. והדברים תלויים בשיעור הרגיל: אם היו העומרים הרגילים בני שני קבין, לא תהיה שכחה אלא ביותר משמונה קבין.