אנו ממשיכים בפרק ד', משנה ד', בסדרת המשניות המפרטות מחלוקות נוספות בין בית שמאי לבית הלל, שבהן בית שמאי הם דעת המקל ובית הלל דעת המחמיר. כאן מובאת שיטתו של רבי אליעזר, אף שיש גרסאות הגורסות רבי אלעזר. רבי אלעזר היה בן דורם של רבי יוסי ורבי יהודה, כמתאים להיותם תלמידי רבי עקיבא; ואילו רבי אליעזר, כגרסה שלפנינו, היה רבו של רבי עקיבא, כלומר שני דורות קודם לכן. כך או כך, הוא אומר: "שני דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל" - הוא מוסיף שני פריטים לרשימה שבפרק הקודם, שבהם בית הלל הם המחמירים ובית שמאי המקלים: הראשון במשנתנו, והשני במשנה הבאה.
רקע: ימי טוהר של יולדת:
נושא המשנה הוא מעמד הטומאה של דם היוצא מאישה הנמצאת בתקופת ימי הטוהר שלה, הם דמי טוהר. כפי שכבר ראינו כמה פעמים במסכת, אישה שילדה בן טמאה בשבעת הימים הראשונים כדין נידה; אך בשלושים ושלושה הימים שלאחר מכן, אף אם היא ממשיכה לראות דם מרחמה, זהו דם טוהר. לאחר שבעה ימים היא רשאית לטבול במקווה ונעשית טהורה, ושוב אין הדם נחשב. אין זו אמנם טהרה גמורה - טהרה שלמה תושג רק לאחר ארבעים יום, עם הבאת קורבנותיה - אך מלבד אכילת תרומה, ולאחר הטבילה במקווה, היא טהורה ומותרת בטבילה.
השאלה: יולדת שלא טבלה:
מה דינה של אישה שכבר עברו עליה שבעת ימיה (או ארבעה עשר, בלידת בת), והיא נמצאת בתקופת דמי טוהר ורואה דם, אך עדיין לא טבלה במקווה? מה מעמדו של אותו דם? בשבעת הימים הראשונים (או ארבעה עשר בלידת בת) ודאי שדין הדם כדין דם נידה: היא יולדת, והדם מקור טומאה בפני עצמו.
ויש להקדים: לנידה, לזבה וליולדת - וכן לזב - יש 'מעיינות', כלומר נוזלים הנובעים בגופם כביכול ויוצאים ממנו, והנוזלים עצמם אב הטומאה, ובכללם ליחה, מי רגליים ורוק. מבחינה טכנית, הדם היוצא מן הרחם אינו נמנה ברשימת המעיינות. וכבר אמרנו שהמעיינות מטמאים רק בעודם לחים, ומשיתייבשו פוסקים מלהיות מקור טומאה, ואילו דם נידה או זבה מטמא בין בלח בין ביבש.
אם כן, אישה זו ראתה דם שאנו קוראים לו דם טוהר, אך היא עצמה עדיין לא נעשתה טהורה, שהרי לא הלכה למקווה. כשהיא רואה דם ביום החמישה עשר, למשל, בלא שטבלה - מה מעמדו של אותו דם?
מחלוקת בית שמאי ובית הלל:
בית שמאי: זהו דם טוהר, ואינו טמא מדאורייתא כלל. אלא שמאחר שהאישה עצמה עדיין טמאה - וכאן מתבלבלים רבים - מתייחסים אליו כאל טמא, אך רק כדין מעיין: מטמא בעודו לח ולא לאחר שהתייבש. אין זה דינו הרגיל של דם הרחם, שאם הוא טמא הריהו מקור טומאה בין לח בין יבש, אלא שרצו היכר, סימן מבחין, שיהא ניכר שאין טומאתו אלא מדרבנן במהותה.
בית הלל: חולקים ואומרים ששני העניינים כרוכים זה בזה. כל עוד לא טבלה - ואף שהייתה יכולה לטבול לאחר שבעה או ארבעה עשר יום ולא טבלה - עודנה טמאה, והדם היוצא ממנה הוא דם יולדת, וכדם נידה הריהו מקור טומאה מן התורה, ומטמא בין בלח בין ביבש.
לשון המשנה:
"דם היולדת שלא טבלה" - דמה של אישה שילדה, וכבר עברו עליה שבעה או ארבעה עשר יום והיא באמצע ימי הטוהר שלה, אך עדיין לא הלכה למקווה.
"בית שמאי אומרים כרוקה וכמימי רגליה" - מתייחסים לדם כאל אחד ממעיינותיה האחרים, מי רגליים, כיח וליחה: טמא בעודו לח, ומשהתייבש - אינו מטמא.
"ובית הלל אומרים מטמא לח ויבש" - בית הלל מחמירים: כיוון שאינה טהורה, דם רחמה טמא מדין יולדת, כנידה וכזבה, ולפיכך הוא טמא לגמרי, בין בלח ובין ביבש.
"ומודים ביולדת בזוב שהיא מטמאה לח ויבש":
אף בית שמאי, המקלים, מודים במקרה שונה: אישה שבשעה שילדה הייתה זבה, זבה גדולה. כיצד? היה לה דימום שלא כדרכה - אישה בהריון אינה אמורה לראות דם, אין וסת ואין דם נידה - ואם ראתה שלושה ימים רצופים נעשית זבה, ואינה יוצאת מטומאתה עד שתספור שבעה נקיים. אם לא היו לה שבעה ימים נקיים לפני הלידה, הרי שגם בשעת הלידה עודנה זבה, וכן שבעה או ארבעה עשר יום לאחר מכן, כל עוד לא הצליחה לספור שבעה נקיים מימי זיבתה. נמצא שאף שמצד דין היולדת יש לה ימי טוהר, מצד עצמה היא עדיין זבה.
לפיכך הדם שהיא רואה ביום השמיני לאחר לידת בן, או ביום החמישה עשר לאחר לידת בת, עדיין נחשב דם זבה, ודם זבה מטמא בין בלח בין ביבש. הכול מסכימים אפוא שאף שהיא בתקופת דמי טוהר, אם יש לה מעמד קודם של זבה, אין העובדה שאינה במצב טומאה מצד היולדת מלמדת שהדם טהור - שהרי היא גם זבה. ומשום כך מודים בית הלל ובית שמאי כאחד שדם רחמה, מחמת היותה זבה, טמא מדאורייתא, בין בעודו לח ובין לאחר שהתייבש.
לסיכום: במשנה זו מוסיף רבי אליעזר מקרה נוסף שבו בית שמאי מקלים ובית הלל מחמירים: יולדת שנכנסה לימי טוהר ולא טבלה. לדעת בית שמאי דמה כמעיינותיה - מטמא בלח בלבד, ומדרבנן, מדין היכר; ולדעת בית הלל, כל עוד לא טבלה דמה דם יולדת ומטמא לח ויבש. ושניהם מודים ביולדת בזוב, שדמה מטמא לח ויבש, שהרי טומאת הזיבה עומדת בעינה.
במשנה הבאה נעסוק בעניין השני שמנה רבי אליעזר מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל.