עדויות, פרק שני, משנה שנייה. משנה זו עוסקת למעשה בנושא ממסכת זבחים - דין העורות של קרבנות, ובפרט של קרבנות שנתגלה בהם פסול.
הכלל הכללי בעורות הקרבנות:
קדשי קדשים (עולה, חטאת ואשם) - לאחר ההקרבה העור ניתן לכהנים המשמשים באותו שבוע בבית המקדש.
קדשים קלים (כגון שלמים) - עור הבהמה חוזר לבעלים.
קרבן פסול - בהמה שלא הוקרבה כראוי, או שהשחיטה לא נעשתה כהלכה, נשרפת כולה: בשר ועור כאחד.
שאלת המשנה:
הבהמה נשחטה, הופשטה - כלומר העור הופרד מן הבשר - והדם נזרק כדבעי, והכול נראה כמתנהל כשורה. בשעת חיתוך הבשר נתגלה שהבהמה הייתה טריפה. למפרע מתברר אפוא שהקרבן לא היה כשר, והבשר יצטרך להישרף. השאלה היא, כיוון שהדבר נתגלה רק לאחר שהעור כבר הופרד מן הבשר: האם רשאים הכהנים (בקדשי קדשים) או הבעלים לשמור את העור, או שמא גם העור צריך לצאת לשריפה עם הבשר?
עדותו של רבי חנינא סגן הכהנים:
זוהי העדות השנייה מבין ארבע העדויות שהעיד רבי חנינא סגן הכהנים: "מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה" - כל ימי שירותי בבית המקדש לא ראיתי עור של בהמה לבדו, לאחר שהופרד מן הבשר, יוצא לבית השריפה, המקום שבו היו שורפים את בשר הקרבנות הפסולים. הבשר היה יוצא בדרך כלל כשעורו עמו, אך עור לבדו, בלא בשר המחובר אליו, מעולם לא ראה.
משמעות הדברים: מזמן לזמן ודאי התברר שקרבנות היו טריפות, והדבר נתגלה רק לאחר הפשט העור. אילו היה הדין שהעור נשרף, היה רבי חנינא רואה עורות נשרפים בנפרד. מכך שמעולם לא ראה זאת, מוכח שהדין הוא שהעורות נשארים בהיתר לשימוש, אף שהבשר פסול וטעון שריפה.
לימודו של רבי עקיבא - בכור בעל מום:
רבי עקיבא למד מכאן אף למעלה מזה, שדין דומה חל בבהמת בכור. בכור הוא ולד זכר ראשון של פרה, עז או כבש, והוא ניתן לכהן, המקריבו כקרבן בכור ושומר את הבשר לעצמו. אם נפל בבכור מום בעודו חי, מום הפוסלו מהקרבה, נותר בו שריד של קדושה: אין עובדים בו ואין גוזזים את צמרו, אך מותר לאוכלו כחולין. משנשחט בשחיטה כשרה, הבשר מותר, וכן העור.
ההקבלה ברורה: בקרבן רגיל, זריקת הדם על המזבח היא המתירה את העור, אף שבאותה שעה לא ידעו שהבהמה טריפה; ובבכור, השחיטה היא המתירה את הבשר ואת העור. מה יהיה אפוא הדין אם לאחר שחיטת בכור בעל מום והפשטתו נמצא שהבשר טריפה ואסור באכילה - מה דינו של העור?
לדעת רבי עקיבא חל כאן אותו עיקרון: הקובע אינו עצם קיומו של הפסול, אלא שעת גילויו. וכיוון שהדבר נתגלה רק לאחר שהעור הופרד מן הבשר, אף שהבשר טעון קבורה, העור עומד בהיתרו. וכלשונו במשנה: "אמר רבי עקיבא: מדבריו למדנו, שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה - שייאותו הכהנים בעורו" - מדברי רבי חנינא סגן הכהנים אנו למדים, שהשוחט בכור ומפשיטו, ולאחר ההפשט נמצא שהוא טריפה ואין בשרו כשר, רשאים הכהנים ליהנות מעורו ("שייאותו" מלשון הנאה).
דעת חכמים:
חכמים חולקים וקובעים: "לא ראינו אינו ראיה" - העובדה שרבי חנינא סגן הכהנים מעולם לא ראה שורפים עור בלא בשר המחובר אליו, אינה מוכיחה שהדבר לא אירע. ראשית, ייתכן שאירע פעמים רבות ולא נתן על כך את דעתו. שנית, אף אם אכן לא אירע מעולם, ייתכן שהטעם הוא שלא נמצאה טריפה בבית המקדש בשעה שהיה במשמרתו. סוף דבר: מכך שלא ראה, אין ללמוד לא שהדבר לא אירע ולא מהו הדין, ואין מקום להסקה כזו.
ולפיכך: "אלא יוצא לבית השריפה" - אם נמצאה הבהמה טריפה, אף שהעור כבר הופרד מן הבשר, יוצא העור לשריפה כבשר, שהרי דבר אחד הם, ואסור ליהנות ממנו. וממילא אין בידינו ההיקש שממנו למד רבי עקיבא להתיר אף את עור הבכור בעל המום.
לסיכום: נחלקו התנאים בעור שהופרד מן הבשר ולאחר מכן נתגלה שהבהמה טריפה. רבי חנינא סגן הכהנים העיד שמעולם לא ראה עור לבדו יוצא לבית השריפה, ורבי עקיבא הרחיב מכך אף לבכור בעל מום שנמצא טריפה, שהכהנים נהנים מעורו. חכמים דחו את הראיה בקובעם "לא ראינו אינו ראיה", ולדעתם העור יוצא לבית השריפה עם הבשר - וכן ההלכה.
ראוי לציין כי ההלכה למעשה מורכבת מעט, שכן קיימים שינויי גרסאות בנוסח המשנה. לפיכך, למעשה יש להיוועץ ברב המקומי.