משנה ב' בפרק ח'. משנה זו כוללת שתי נקודות נפרדות. הראשונה היא עדותם של רבי יהודה בן בבא ורבי יהודה הכהן, המתייחסת לנושא שבו עסקנו בסוף הפרק הקודם, ולדעת הברטנורא יש כאן מחלוקת המרחיבה את הנקודה הקודמת. השנייה היא עדותם של רבי יוסי הכהן ורבי זכריה בן הקצב בעניין אחר לגמרי.
עדות רבי יהודה בן בבא ורבי יהודה הכהן:
דיברנו על כהן הנושא קטנה בנישואין דרבנן. אמרנו שבנישואין מעין אלו רשאית האישה לאכול תרומה מכוח היותה נשואה לכהן, אף שאינה נשואה מן התורה; אך מאחר שהנישואין מדרבנן בלבד, אין היא אוכלת אלא תרומה דרבנן. השאלה שהם באים להבהיר כאן, בהמשך למשנה שבסוף הפרק השביעי, היא מאיזה שלב בנישואין נכנס היתר זה לתוקף.
"רבי יהודה בן בבא ורבי יהודה הכהן על קטנה בת ישראל" - קטנה שאינה בת כהן, אלא בת ישראל או בת לוי.
"שנישאת לכהן" - נישואיה לכהן נעשו מדרבנן, על ידי אמה או אחיה הגדול.
"שהוחזקה בתרומה" - היא אוכלת תרומה בביתו, ושוב: תרומה דרבנן בלבד.
"כיוון שנכנסה לחופה אף על פי שלא נבעלה" - מרגע כניסתה לחופה עם בעלה היא אוכלת, ואין הביאה מעכבת כלל; אין זה מעניינה של הלכה זו.
עדות רבי יוסי הכהן ורבי זכריה בן הקצב:
"הקצב" הוא שוחט. תוכן עדותם, שיאבד בין הפרטים אם לא נקדימו: מעמדה של נערה שהוחזקה כבת ערובה מסיבות כספיות, ביחס לחשש שנאנסה בידי שוביה הגויים, זהה למעמדה של נערה שנחטפה ומוחזקת בשבי בידי גויים.
החשש הוא שנערה או אישה המוחזקת בשבי בידי גויים תנוצל בידיהם, ומשום כך תיאסר להינשא לכהן, שכן אין כהן רשאי לשאת אישה ששכבה עם גוי - בין ברצון ובין באונס, אין הבדל. ההנחה היא שכאשר לגוי שליטה על אישה יהודייה אכן יתעללו בה, ולפיכך היא אסורה לכהן, אלא אם כן יש עדות המאשרת שהדבר לא אירע: מי שהיה עד לכל המעשה ויכול לאשר שלא קרה דבר.
המקרה שלפנינו הוא נערה המוחזקת כבת ערובה בידי נוכרים, כדי להבטיח שמשפחתה תפרע הלוואה שנטלה. עיקר חידוש העדות הוא שדינה כדין מי שנחטפה ונלקחה בידי חוטפים ושודדים.
פרטי המעשה מוציאים אותנו מעט מן הנושא, ובקצרה: משפחה נאלצה ליטול הלוואה, והגויים שהלוו את הכסף החזיקו את בתם כבת ערובה. לימים נישאה אותה בת למשפחת כהנים, ואפשר שאף מת בעלה, ואז נודע למשפחה על שאירע לה בילדותה. מקור הידיעה הם אנשים שאינם עדים אידיאליים - עדים שאינם כשרים לבית דין ככלל אך כשרים בהקשר זה, או שהם מפוקפקים לחלוטין. לשם פשטות הקריאה ננקוט באחד מתירוציו של רבי עקיבא איגר: המעידים היו עבדיה של הנערה עצמה, ולפיכך יש להם עניין אישי לגונן עליה ואולי אף לחפות עליה. זהו החשש.
נמצא שהמשפחה לומדת כעת שהנערה שנישאה לתוכה הוחזקה בילדותה כבת ערובה להבטחת פירעון כספי, והמידע מגיע ממנה ומשפחותיה, ואותן עדות מוסיפות ומעידות שבזמן שהוחזקה לא נוצלה בידי הגויים. ואף על פי כן מבקשת המשפחה להחמיר ולומר: "משנודע לנו שאירע לך כך בנעורייך, אנו חוששים ואיננו סומכים על עדותן שלא אירע דבר, ולפיכך אין את יכולה להינשא לתוך משפחתנו" - כגון שמת בעלה הראשון, ואין מתירים לה להינשא לאחר מבני המשפחה.
השיבו חכמים: חומרה זו חסרת בסיס לחלוטין ואין לה יסוד הגיוני. או שאתה מקבל את העדות שנשבתה - ואז עליך לקבל גם את העדות שלא אירע לה דבר; או שאתה אומר שאין העדים נאמנים - ואז אף עדותם שנשבתה בטלה. כך או כך, אין מקום להחמיר ולמנוע ממנה להינשא לתוך משפחתך, אלא יש לקבלה.
לשון המשנה:
"העיד רבי יוסי הכהן ורבי זכריה בן הקצב על תינוקת" - בעברית מודרנית "תינוקת" היא פעוטה בת שנה או שנתיים, אך בלשון המשנה "תינוק" ו"תינוקת" הם ילד או ילדה שטרם הגיעו לגיל מצוות. כאן מדובר בבת שמונה או עשר.
"שהורהנה באשקלון" - שהוחזקה כבת ערובה, כמשכון, בעיר אשקלון. משמעות הציון: אשקלון הייתה בזמן המשנה עיר נוכרית, שלא הייתה ליהודים יד על העליונה בה, וההנחה היא שהגויים נהגו בה ללא חשש מנקמה או מהשלכות של התעללות בשבויה יהודייה.
"וריחקוה בני משפחה" - בני המשפחה שאליה נישאה התנכרו אליה והרחיקוה מהם, ולא נתנו לה להינשא למשפחה, או להינשא בשנית אם מת בעלה הראשון.
"ועדיה מעידין אותה שלא נסתרה ולא נטמאה" - אותם עדים עצמם שהעידו שהוחזקה כשבויה בילדותה מעידים עליה גם שלא נסתרה ביחוד עם אותם גויים, ושלא נטמאה כלל באופן שיפסלנה מלהינשא לכהן.
"אמרו להם חכמים: אם מאמינים אתם שהורהנה, האמינו שלא נסתרה ולא נטמאה" - אם רצונכם להאמין לעדים הללו, שאינם העדים הכשרים הרגילים, שאכן הוחזקה כבת ערובה בידי השובים, עליכם להאמין לאותם אנשים עצמם גם שלא אירע לנערה דבר האוסרה על משפחת כהונה. זהו הכלל של "פה שאסר הוא הפה שהתיר".
"ואם אין אתם מאמינים" - ואם אינכם מאמינים להם שלא אירע לה דבר, אף לא תאמינו להם שנחטפה והוחזקה כשבויה מלכתחילה. במילים אחרות: מכל צד שתבחנו זאת, אין זה סביר ואין זה נכון להחמיר עם נערה זו ולבור לפי רצונכם איזה חלק מן העדות לקבל, שכן חומרה זו פוגעת בה שלא בצדק ושלא בהיגיון.
לסיכום: בחלקה הראשון של המשנה למדנו שקטנה בת ישראל שנישאה לכהן מדרבנן אוכלת תרומה משעה שנכנסה לחופה, ואף על פי שלא נבעלה. בחלקה השני עמדנו על עדותם של רבי יוסי הכהן ורבי זכריה בן הקצב, שדינה של נערה שהוחזקה כערבון מסיבות כספיות שווה לדינה של מי שנשבתה ונלקחה בידי חוטפים, ושאין לפצל את נאמנות העדים - אם מאמינים לעדותם שהורהנה, מאמינים להם אף שלא נסתרה ולא נטמאה.