עדויות פרק ד', משנה ב'. לפי גרסאות רבות, חלקה הראשון של המשנה אינו שייך לכאן כלל: אין בו מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל, וזו סיבה טובה להניח שאין מקומו בפרק זה; בנוסף, הגמרא הדנה בעניין זה אינה מפנה למשנתנו, ואף בכך יש רמז שלא זו היתה הגרסה המקורית. מכל מקום, כך היא לפנינו, ולכן נלמד אותה כאן.
"בהמה שנולדה ביום טוב":
בהמשך למשנה הקודמת שעסקה בביצה שנולדה ביום טוב, קובעת המשנה כי בהמה שנולדה ביום טוב - עגל, כבש או גדי - "הכל מודים שהיא מותרת". אף בית הלל, שהעמידו את דין 'הכנה דרבה' (שההכנה צריכה להיעשות מיום שלם שלפניו), מודים כאן. הטעם: הביצה אינה ראויה לאכילה ביום שלפני יום טוב, שכן היא עדיין בהתהוותה בתוך התרנגולת, ואילו העגל שזה עתה נולד היה ראוי לאכילה עוד קודם לכן. אם נולד ביום ראשון, כבר בשבת שלפניו היה ראוי לאכילה - אלא שעדיין לא נולד. נמצא שאין כאן הכנה חדשה שתיצור את בעיית 'הכנה דרבה'.
הערה להלכה: למעשה אין לאכול בהמה בשבעת ימיה הראשונים מלידתה, מחשש שהיא נפל - בהמה שאינה בת קיימא ועומדת למות, ודינה כטריפה. לפיכך ממתינים שבעה ימים לכתחילה. אמנם הגמרא מעלה אפשרות שאם ידוע בוודאות שנולדה לאחר הריון מלא ורואים שמצבה תקין, אפשר להניח שאינה נפל ולאוכלה. אך השולחן ערוך פוסק שבזמן הזה אין אנו בקיאים בכך, ולעולם אין אוכלים בהמה בשבעת ימיה הראשונים. מכל מקום, המשנה מדברת במציאות שבה ניתן לאוכלה באותו יום.
"אפרוח שיצא מן הביצה":
לעומת זאת, אפרוח שבקע מביצתו ביום טוב - "הכל מודים שאסור". הברטנורא מסביר בטעם הדבר: בשעה שהאפרוח נולד ועיניו עדיין עצומות, מראהו דוחה ודינו כ'שרץ העוף' - יצור מכונף מן הסוג שאין רצון לאוכלו.
ואולם החכמים חולקים על סברה זו, והראשונים חולקים על הברטנורא בביאור פשט המשנה. לדעת החכמים, הגמרא, הראשונים והשולחן ערוך, אין הנידון משום 'שרץ העוף' אלא משום מוקצה: אותו אפרוח לא היה ראוי לאכילה בכניסת יום טוב, ומשום כך הוא מוקצה ואסור. ראיה טובה לגישה זו מביא התוספות יום טוב: המשנה מדברת דווקא ביום טוב. אילו היתה הבעיה מצד 'שרץ העוף', היה הדין נוהג בכל ימות השבוע. מכאן שהנידון הוא מוקצה - וכיוון שלא הוכן מבעוד יום, הוא מוקצה ביום טוב ואף אין לטלטלו.
ואם תאמר: מדוע אין עגל, טלה או גדי שנולדו ביום טוב מוקצים אף הם? התשובה היא שהם היו ראויים לאכילה כבר מיום קודם. שהרי אילו שחטו פרה מעוברת ובבטנה עובר, העובר ראוי לאכילה כמות שהוא ומותר באכילה. נמצא שביום שלפני יום טוב היה אפשר לשחוט את האם ולאכול את העגל שבתוכה, ולפיכך הוא נחשב מוכן לאכילה. ואילו אפרוח שלא בקע - אין דרך לאוכלו מיום קודם. אם כן, להלכה הנידון הוא דין מוקצה.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל בכיסוי הדם:
מכאן פונה המשנה למחלוקת בית שמאי ובית הלל, שבה דווקא בית שמאי הם המקילים. המקרה הוא בשוחט עוף ביום טוב. מצוות כיסוי הדם שבתורה מחייבת שהשוחט חיה (בהמה שאינה מבויתת) או עוף כשר, יכסה לאחר השחיטה את דם הנפש בעפר, באפר או בכיוצא בהם. נמצא שדרוש עפר המוכן מערב יום טוב, שכן עפר שלא הוכן מראש הוא מוקצה.
ולא זו בלבד: הרוצה להוציא עפר מן הקרקע נתקל, מלבד איסור המוקצה שהוא מדרבנן, גם בבעיות אפשריות מדאורייתא:
בונה או חופר - חפירת בור בקרקע והכשרתה, שאין לעשותה ביום טוב ובשבת.
טוחן - אם עוקר גוש אדמה, עלול להזדקק לפוררו לחלקיו הקטנים, ופירור רגב אדמה הוא בכלל טחינה.
מכל הטעמים הללו, מי שאין לו חול או עפר מוכנים מערב יום טוב, אינו רשאי לכתחילה לשחוט עוף ולאוכלו, שהרי לא יוכל לכסות את הדם.
בית שמאי מקילים ואומרים: אם קודם כניסת יום טוב נעץ אדם את הדקר (המעדר) בקרקע ואמר שבכוונתו להשתמש בעפר שתחתיו ביום טוב, הרי הכין מבעוד מועד. בכך סילק את בעיית המוקצה, שהרי ייחד את העפר לכיסוי דם העוף; וכן נחשב הדבר כאילו כבר חפרו מקצתו, ואין כאן חשש חפירת בור; ואף חשש פירור הרגב אינו קיים בהכרח, שכן בעפר תיחוח ורך הרי זה כחול. ולכן, לדעתם, "יחפור בדקר ויכסה" - די בכך, ומותר לו לכתחילה לשחוט את העוף.
בית הלל מחמירים ואומרים: אין נעיצת הדקר בקרקע מתירה את עקירתו ביום טוב. אף אם נפתרה בעיית המוקצה בייחוד העפר, ואף אם נאמר שהחפירה כבר נעשתה מבעוד יום, ואף אם הקרקע רכה - עדיין קיים החשש שבשעת העקירה יימצא שם גוש שיצטרך לפוררו. הרי זו לכל הפחות גזירה דרבנן, שמא יבוא לפורר את העפר. לפיכך "לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן" מבעוד יום.
ובדיעבד, אם אכן נעץ את הדקר באדמה והקרקע רכה, כך שקרוב לוודאי שלא יידרש לפוררה, מודים בית הלל שרשאי להשתמש בעפר זה. אך הכל מודים שאם לא הכין דקר בקרקע ולא עפר, ואין לו במה לכסות, אינו רשאי לשחוט ביום טוב כלל. ואם שחט - הרי ביטל מצווה, שכן אינו יכול לכסות ואינו יכול להוציא עפר לצורך זה. ייאלץ שלא לכסות, ולאחר יום טוב יכסה את הדם כמיטב יכולתו, אך כבר הפסיד את ההזדמנות לקיים את המצווה כראוי.
וכך עולה מלשון המשנה: השוחט חיה כצבי או עוף כתרנגולת ביום טוב - בית שמאי אומרים שיעקור את הדקר הנעוץ בקרקע מערב יום טוב ויכסה בו את הדם, ואין בכך בעיה. בית הלל אומרים שלא ישחוט אלא אם כן הכין עפר תלוש, שכבר נעקר מן הקרקע מערב יום טוב, כדי שלא יבוא לחפור בור ולא יידרש לכתוש רגב אדמה. ומכל מקום מודים הם, שאם עשה שלא כדין ושחט את העוף ביום טוב, והיה לו מעדר נעוץ בקרקע מערב יום טוב - עוקרו ומקיים את מצוותו בדיעבד. שכן לא גזרו חכמים שמא יכתוש רגב במקום שיש מצוות עשה לקיים וכבר שחט.
"שאפר כירה מוכן הוא":
המשנה מסיימת בנקודה נוספת. האות הפותחת - שי"ן - עלולה להטעות; יש לקוראה כוי"ו, כפתיחת מחשבה חדשה: במה עוד ניתן להשתמש לכיסוי הדם היוצא מעוף שחוט?
אומרת המשנה: ואפר כירה מוכן הוא. האפר שבתחתית הכירה או התנור - אותם כלי חרס שהסיקו בעצים בתחתיתם - נחשב מוכן מערב יום טוב. כלומר, מי שהבעיר אש בכירתו או בתנורו לפני יום טוב, ועתה מצוי אפר בתחתיתם, הרי דעתו של כל אדם עליו מאליה: בקצה מחשבתו הוא יודע שזהו אפר שימושי שניתן לכסות בו את דם התרנגולת שישחט. לפיכך, אף בלא הקצאה מפורשת, רשאי לשחוט את התרנגולת ביום טוב ולכסות את הדם באפר שהיה שם מערב יום טוב.
חשוב לציין: אם שרף את העצים ביום טוב עצמו וכעת יש אפר בתחתית התנור, אף שאין האפר מוקצה (כשכבר אינו חם) - הוא לא היה מוכן מערב יום טוב; זהו 'נולד', דבר חדש, ואין להשתמש בו. המשנה עוסקת אפוא רק באפר שנשרף ונוצר לפני כניסת יום טוב. השולחן ערוך מוסיף נקודה נפרדת: אם האפר עדיין חם, אין הוא מוקצה, שהרי ניתן להשתמש בו לבישול ביצים, ומשום כך אפשר להשתמש בו גם לכיסוי הדם.
לסיכום: במשנה זו למדנו שבהמה שנולדה ביום טוב מותרת לדברי הכל, שכן היתה ראויה לאכילה מבעוד יום, ואילו אפרוח שבקע ביום טוב אסור - לדעת הברטנורא משום 'שרץ העוף', ולהלכה משום מוקצה. עוד למדנו את מחלוקת בית שמאי ובית הלל בשוחט חיה ועוף ביום טוב: לבית שמאי די בדקר הנעוץ בקרקע מערב יום טוב, ולבית הלל אין שוחטים לכתחילה אלא בעפר מוכן ותלוש, מחשש שמא יבוא לפורר רגב - ומודים שבדיעבד, משנשחטה, יחפור בדקר ויכסה. ולבסוף, שאפר הכירה שנוצר מערב יום טוב מוכן הוא לכיסוי הדם.