פרק ג', משנה ב'. אנו ממשיכים במחלוקות שבין רבי דוסא בן הרכינס לחכמים, ואף כאן רבי דוסא הוא המיקל בכולן. שלושה נושאים לפנינו: צירוף אוכלין להעברת טומאה, חילול מעשר שני על אסימון, וטהרת הידיים לפני השימוש במי חטאת.
צירוף אוכלין להעברת טומאה:
העדות הראשונה עוסקת בצירוף - חיבורן של חתיכות קטנות כדי להעביר טומאה, בדומה למשנה הקודמת, אלא שכאן מדובר בטומאת אוכלין. הכלל היסודי בטומאת אוכלין הוא שדברי מאכל מקבלים טומאה ללא קשר לגודלם: אף שקד או ענב קטן נטמא, וכקריאת הראשונים (הרמב"ם והראב"ד) - "טומאה בכל שהוא". אולם כדי להעביר טומאה לדבר אחר, מודים הכול שדבר המאכל צריך להיות בשיעור כביצה.
השאלה היא מה הדין בשתי חתיכות או יותר, שאין באף אחת מהן שיעור כביצה, אך יחד הן מצטרפות לשיעור זה. לדוגמה: ערימת בוטנים שנטמאו (מחמת שהיו תחת גג אחד עם מת), וחתיכת בשר הנוגעת בהם בעת ובעונה אחת. אין באף בוטן בפני עצמו שיעור כביצה, אך הנפח הכולל מצטרף לכביצה. האם חתיכת הבשר נטמאת?
רבי דוסא: אינם מצטרפים, ואין הבשר נטמא.
חכמים: מצטרפים לנפח של כביצה ומעבירים את טומאתם, ובלבד שהנגיעה נעשית בו זמנית, כדרך שראינו במשנה הקודמת.
ובלשון המשנה: "אוכל פרוד אינו מצטרף - דברי רבי דוסא בן הורקנוס. וחכמים אומרים: מצטרף". גרסתנו "פרוד" עניינה חתיכות נפרדות זו מזו, מלשון "נפרד"; ויש גורסים "פרור", מלשון פירורים שנשברו. כך או כך, נחלקו אם מצטרפים הם לשיעור כביצה הנדרש להעברת טומאה.
ההלכה כחכמים - האוכל מצטרף. עם זאת, הרמב"ם מצריך שיהיו החתיכות מגובשות ודבוקות זו לזו: לא בוטנים בודדים, אלא חטיף בוטנים או חמאת בוטנים וכיוצא בזה.
חילול מעשר שני על אסימון:
הנושא השני הוא חילול מעשר שני על מטבעות, סוגיה העולה פעמים רבות בש"ס. בשנים א', ב', ד' ו-ה' של מחזור השמיטה חייב אדם להפריש מפירותיו מעשר שני ולהעלותו לאכילה בירושלים. הרוצה להימנע מטרחת ההעלאה, רשאי לפדותו על מטבעות, שנאמר: "וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדֶךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'", כלומר ירושלים.
המילה "וצרת" נראית לכאורה מיותרת - מה בא הכתוב להוסיף בצרירת הכסף ביד? די היה לומר שייקח את הכסף וילך. בפירושה נחלקו רבי דוסא וחכמים:
חכמים: "וצרת" מלשון צורה - המטבע צריך שתהיה עליו צורה, כלומר חותם וטביעה. הפודה את מעשרו על חתיכת מתכת או על דיסקית כסף חלקה שאין עליה הטבעה, לא קיים את הכתוב, ואין זה חילול לגיטימי.
רבי דוסא: "וצרת" מלשון צרור - אותם מטבעות שאדם צורר בידו לשמירה ולהוצאה, הם הכשרים להעביר עליהם קדושה. אף מטבע שאין עליו טביעה, אדם שומרו ומשתמש בו (כדרך שמטבע כסף או זהב בימינו אינו הילך חוקי, בין שיש עליו טביעה ובין שאין, ובכל זאת שומרים אותו וקונים בו לעיתים) - ולפיכך אף דיסקית פשוטה של כסף או זהב כשרה לחילול.
ובלשון המשנה: "מחללין מעשר שני על אסימון - דברי רבי דוסא. וחכמים אומרים: אין מחללין". אסימון הוא מטבע שלא הוטבע, גוש או דיסקית כסף חלקה. ההלכה כחכמים.
טהרת הידיים לפני השימוש במי חטאת:
המקרה השלישי עוסק בטהרת הידיים לפני השימוש במי חטאת - מי טהרה שמקורם במי מעיין בתוספת אפר פרה אדומה וכדומה, המשמשים בתהליך הסרת טומאת מת.
הקדמה בדיני הטומאה: אין אוכל ומשקה נעשים אלא שני לטומאה, ובזה מסתיים הדבר. חכמים הוסיפו שתרומה נעשית שלישי וקדשים נעשים רביעי, כלומר רגישותם גדולה יותר. עוד אמרו שידי אדם נחשבות שני לטומאה - בין ידיים סתמיות, שאין ידוע במה נגעו (שמא נגעו במקום מזוהם או שנתלכלכו בזיעה), ובין ידיים שנגעו בדבר טמא, כמאכל או משקה טמאים. אף שאין שני לטומאה מטמא חולין, הרי הוא פוסל תרומה וקדשים.
מן התורה, אדם כולו טמא או כולו טהור, ואין מציאות שחלק מגופו טמא וחלקו טהור. אלא שחכמים חששו שמא לא ינהגו אנשים בתרומה ובקדשים בכבוד הראוי, ויגעו בהם בידיים מלוכלכות, ומתוך כך יימאס האוכל או תיפגם יראת הכבוד כלפי התרומה והקדשים. לפיכך גזרו שיהיו הידיים רחוצות קודם הנגיעה בהם.
שתי דרכים בטהרת הידיים:
נטילת ידיים: מכלי ובשיעור רביעית מים לפחות, כדרך שאנו נוטלים ידיים לפת.
טבילת ידיים: טבילת הידיים במקווה.
שתי הדרכים מועילות, ומכאן מדרגות הדין: תרומה טעונה נטילת ידיים כשאין ידוע שהידיים נקיות; קדשים טעונים טבילת ידיים במקווה כשנטמאו הידיים בנגיעה במקור טומאה.
קדשים הם סוף הדרך ברגישות ובהגבלה שבשמירת הטהרה, למעט יוצא מן הכלל אחד: מי חטאת, שבהם נהגו חכמים, מטעם שאין כאן מקומו, ברמות חומרה קיצוניות בענייני טומאה וטהרה. מכאן השאלה: מי שנגעו ידיו בדבר שהוא שני לטומאה - נגיעה המחייבת נטילה לתרומה וטבילת ידיים לקדשים - האם די לו בטבילת ידיים לצורך מי חטאת, או שמא העלו חכמים את הרף וחייבוהו בטבילת כל גופו במקווה? הכול מדרבנן, כדי להגן על הקדושה ולשמור על מודעות האדם לקדושת הדברים. אף כאן רבי דוסא הוא המיקל וחכמים המחמירים.
ובלשון המשנה: "מטבילין ידים לחטאת - דברי רבי דוסא. וחכמים אומרים: נטמאו ידיו, נטמא גופו". לדעת רבי דוסא די בטבילת הידיים במקווה כשנטמאו בנגיעה בשני לטומאה; ולדעת חכמים, משנטמאו ידיו הרי זה כאילו נטמא כל גופו, ועליו לטבול במקווה טבילה גמורה קודם השימוש במי חטאת.
ראוי לציין שאין חכמים סוברים שסתם ידיים, שאין ידוע במה נגעו, מחייבות טבילה במקווה לפני מי חטאת. אולם אם נגע בטומאה, ואפילו בשני לטומאה שאינו מטמא את הידיים אלא מדרבנן - לדעת חכמים, וכן ההלכה, חייב לטבול את כל גופו במקווה טבילה גמורה קודם ההזאה במי החטאת.
לסיכום: במשנה זו שלוש עדויות שבהן מיקל רבי דוסא בן הרכינס וחכמים מחמירים: צירוף אוכל פרוד לשיעור כביצה להעברת טומאה; חילול מעשר שני על אסימון שאין עליו טביעה; וטבילת ידיים בלבד לצורך מי חטאת. בשלושתן ההלכה כחכמים.