פרק ח', משנה א'. אנו ממשיכים בסדרת העדויות השונות.
עדות רבי יהושע בן בתירא על דם נבלות:
"העיד רבי יהושע בן בתירא" - עדותו היא שדם הנבלה, בהמה שמתה או שלא נשחטה בשחיטה כשרה, אינו מקור טומאה כאב הטומאה. עניין זה כבר נדון לעיל בפרק ה' משנה א', שם נחלקו בית שמאי ובית הלל. לפי הקריאה הפשוטה, כדרך שלומד הברטנורא, דבריו עולים בקנה אחד עם דעת בית הלל: אף שבית הלל אמרו שם שדם נבלות טמא, כוונתו של רבי יהושע בן בתירא היא שבשיעור כזית אין הדם מטמא כדרך שבשר הנבלה מטמא כאב הטומאה; אך ברביעית בנפח - כשיעור כוס של קידוש - הרי הוא מקור טומאה, ומדרבנן, משום שהדם עלול לקרוש ולהיראות כבשר הנבלה.
אחרים (עיין בתוספות יום טוב) מבינים את דבריו כפשוטם: דם נבלות טהור לחלוטין, ומשמע שמסורתו עולה בקנה אחד עם דעת בית שמאי שם בפרק החמישי. על כל פנים, אין כוונתו לומר שאין הדם יכול להיות משקה המעביר טומאה, כאחד משבעת המשקין; אין אנו עוסקים בכך, אלא במעמדו כאב הטומאה, כדרך שהנבלה עצמה מטמאת. בזה אנו אומרים שאפשר שלדם מעמד שונה.
עדות רבי שמעון בן בתירא על אפר חטאת:
"העיד רבי שמעון בן בתירא על אפר חטאת" - כלי המכיל את אפר החטאת, הוא אפרה של הפרה האדומה השרופה, "שנגע טמא במקצתו - שטימא את כולו": אם נגע אדם טמא בחלק כלשהו מן האפר שבכלי, כל תכולת הכלי, כלומר כל האפר שבו, נעשית טמאה.
החידוש שבדבר: בדרך כלל, בהעברת טומאה במגע ישיר, יש בכל נקודת מגע כעין ירידת מדרגה - האדם הטמא הנוגע עושה את מה שנגע בו ראשון, הנוגע בזה נעשה שני, והנוגע בזה נעשה שלישי, והטומאה הולכת ומתפוגגת. מאחר שהאפר הוא חומר חלקיקי דק, המורכב מריבוא חתיכות זעירות, היה מקום לומר שהטומאה לא תתפשט בכל הכלי אלא רק באזור הסמוך למקום שבו נכנסה אצבעו של הטמא לתוך האפר. באה המשנה ומחדשת: כל עוד האפר מוכל בתוך כלי, משנטמא חלק ממנו במגע ישיר - נטמא כולו.
להמחשת הדבר: מיכל גדול שבתוכו שתי ערימות אפר קטנות ונפרדות שאינן נוגעות זו בזו, ונגע אדם טמא באחת מהן - אף הערימה השנייה, המצויה באותו מיכל, נעשית טמאה ופסולה לשימוש כאפר פרה אדומה.
שתי ההוספות של רבי עקיבא:
"הוסיף רבי עקיבא" - היסוד הראשון: לא רק אפר הפרה האדומה נתון לכלל זה מדרבנן, שלפיו כל הנתון בתוך הכלי נחשב כגוש אחד מוצק ורצוף, אלא אף אלו:
"ועל הסולת" - הקמח המשמש למנחות. אם נגע אדם טמא בחלק ממנו בעודו בכלי, כל שבכלי נעשה טמא ופסול.
"ועל הקטורת" - אבקת הקטורת. אף היא חומר חלקיקי דק מאוד, ומשנגע אדם טמא בחלק ממנה בתוך הכלי, כולה נעשית טמאה.
"ועל הלבונה" - שרף ריחני, שרף מיובש של עץ הלבונה. גרגריה גדולים בהרבה מן האפר, מן הסולת ומן הקטורת: גודלם וצבעם כצימוקים צהובים קטנים, ומרקמם דומה לגבישי סוכר או לסוכריות קשות. אף כאן, כמות לבונה המוכלת בכלי שנגע בחלקה אדם טמא - כולה נעשית טמאה.
"והגחלים" - כדין האפר. ביום הכיפורים, כאשר הכהן הגדול מקטיר את הקטורת בקודש הקודשים, עליו להביא פנימה את מחתת הגחלים מן המזבח החיצון. אם נגע הטמא באחת מן הגחלים שבמחתה, כל שבכלי נעשה טמא.
יש להעיר בקצרה שכלל זה אינו חל על תרומה, שאינה קדשים. אם היה לפנינו כלי של ענבי תרומה, יודה רבי עקיבא שאם נגע בהם זב, כל שנגע בו נעשה ראשון, הנוגע בזה שני, והנוגע בזה נעשה פסול, כדין שלישי; אך הענבים הרחוקים יותר משלושה שלבים כשרים עדיין לאכילה בתרומה. הכלל האמור נאמר בקדשים וכיוצא בהם.
היסוד השני שמוסיף רבי עקיבא נוגע לזהות הנוגע: לא רק אדם טמא שהוא מקור טומאה, אב הטומאה המעביר טומאה, אלא אפילו טבול יום. טבול יום הוא מי שהיה טמא וטבל במקווה: מעת טבילתו נעשה טהור, אך נותר בו שריד של טומאה עד הערב שמש, הוא צאת הכוכבים; ובאותה שארית של היום דינו כשני לטומאה.
"שנגע טבול יום במקצתן - שפסל את כולן" - אף טבול יום הנוגע באחד מן הדברים שמנה רבי עקיבא בעודם מוכלים בכלי, כל שבאותו כלי נעשה טמא, כאילו היה גוש אחד מוצק של אפר, סולת, קטורת, לבונה או גחלים, ולפיכך נפסל כולו לכל שימוש שהיה משמש בו.