עדויות פרק ג', משנה א'. בפרק זה אנו פותחים סדרת משניות העוסקות במחלוקות שבין רבי דוסא בן הרכינס לבין החכמים. רבי דוסא בן הרכינס היה מזקני הדור בתקופתו של רבי עקיבא, אדם בכיר במעלתו, ואלו הדעות שהחכמים חולקים עליהן. המשנה הראשונה עוסקת באופן שבו מועברת טומאה, ומקבילתה מצויה בפרק ג' של מסכת אהלות. הואיל והדברים בנויים שכבות שכבות, נקדים רקע לכל אחת מהן.
שלוש הדרכים שבהן מטמאת גופת המת:
מגע - נגיעה ישירה בטומאה.
משא - נשיאת משקלה של הטומאה, אף ללא נגיעה, כגון הנושא אותה בתרמיל או במיטה.
אוהל - ולו שלוש צורות: מקבל הטומאה (אדם או כלי) שוהה תחת קורת גג אחת עם הטומאה; מקבל הטומאה מאהיל מעל הטומאה, כגון המדלג מעל גופה המונחת על הקרקע; או שהטומאה מאהילה מעליו, כשהיא מועברת מעל ראשו.
ראוי לציין שלא רק גופה שלמה מטמאת, אלא אף חלק משמעותי ממנה. מסכת אהלות עוסקת בכך באריכות ונוקבת שיעורים שונים: כזית בבשר, רובע הקב בעצמות (כפי שראינו כבר קודם לכן במסכת), ושיעורים אחרים ברקב ובדם וכיוצא בהם. לענייננו נעסוק בבשר, ששיעורו כזית להעברת טומאה.
שאלת המשנה: שני חצאי כזיתים:
מה הדין כאשר הכזית אינו חתיכה אחת שלמה, אלא שתי חתיכות קטנות המצטרפות יחדיו לכזית? האם הן מטמאות אם לאו?
רבי דוסא בן הרכינס: אין הן מצטרפות. כל עוד אין בידו חתיכה שלמה בשיעור הנדרש, אין בטומאה די כוח לעבור, ותו לא.
חכמים: הן מצטרפות ומטמאות, ובלבד שאופן ההעברה של שני החצאים יהיה זהה: שניהם במגע (יד ימין נוגעת בחצי אחד ויד שמאל בחצי השני), או שניהם במשא, או שניהם באוהל.
עוד עולה מן המשנה שאוהל דומה במידה מסוימת למגע: האוהל עושה כאילו המת ממלא את החלל כולו, והרי הנמצא בתוכו כמי שבא במגע עם המת. משום כך, לדעת חכמים, מצטרפים חצי כזית שבמגע עם חצי כזית שבאוהל, ואילו רבי דוסא בן הרכינס אומר שלעולם אין צירוף.
שני סוגי אוהל:
אוהל רגיל: גג משותף לטומאה ולמקבליה. כל הנמצא בבית נטמא: האנשים והכלים נעשים אבות הטומאה, וכן נטמאים אוכלים ומשקים.
טומאה רצוצה: מקור הטומאה דחוק ומעוך, כלומר אין טפח (רוחב יד, ארבע אצבעות) פנוי סביבו לכל כיווניו, כגון מת המונח צמוד לתקרה. במצב זה אין האוהל חוצץ ואין הטומאה מתפשטת לצדדים, אלא בוקעת ועולה עד לרקיע ויורדת עד התהום.
מכאן מחלוקת צדדית הנכללת אף היא במשנתנו: טומאה רצוצה היא הגרסה הדחוסה והעוצמתית יותר של האוהל. יש הסוברים שרק היא נחשבת כמגע, ואילו אוהל רגיל, שבו יש חלל סביב הטומאה, אינו כמגע. ולעומתם יש הסוברים שכל אוהל, בין רצוץ ובין שאינו רצוץ, דינו כמגע ישיר.
לשון המשנה:
"כל המטמא באוהל" - כל דבר המעביר טומאה בדרך אוהל. יש להדגיש שהדבר היחיד המטמא באוהל הוא שרידי גופת אדם ותו לא, אך די בכך שיהיה זה חלק משמעותי מן הגוף. "שנחלק" - ונחלק לשני חצאים, כך שאין כאן חתיכה שלמה בשיעור הנדרש, וכל אבר ואבר שיעורו כדינו. "והכניסו לתוך הבית" - הכניס את שני החצאים תחת גג משותף אחד, שתחתיו מצוי אדם או כלי. "רבי דוסא בן הרכינס מטהר" - אין שני החצאים מצטרפים לשלם, ואף באוהל אין הדבר מועיל. "וחכמים מטמאים" - הם מצטרפים, וכל הנמצא תחת הגג טמא.
"כיצד" - ששת המקרים:
לפני פירוט הדוגמאות יש להקדים: בששת המקרים הללו אין מדובר באוהל רגיל, אלא באוהל שבמצב של טומאה רצוצה, שאין טפח מכל צדדי הטומאה. זו הצורה העוצמתית של ההעברה, והיא האנלוגית למגע ישיר. בכל המקרים הללו רבי דוסא בן הרכינס מטהר, וחכמים מטמאים, שכן אופן ההעברה בשני החצאים זהה.
מגע ומגע - "הנוגע בשני חצאי זיתים מן הנבלה": נוגע בימינו בחצי כזית ובשמאלו בחצי כזית. לפי גרסה זו נכללת גם הנבלה (פגר בהמה מתה), והוא הדין בבשר מן המת.
משא ומשא - "או נושאן": שני חצאי כזית מונחים בשני כלים, בלא נגיעה ישירה, והוא נושא את משקל שניהם בבת אחת, אחד בימינו ואחד בשמאלו.
מגע ואוהל: ימינו נוגעת בחצי כזית, ושמאלו מאהילה מעל חצי כזית שני המונח במקום רצוץ.
מגע ואוהל: ימינו נוגעת בחצי כזית, וחצי הכזית השני מאהיל מעל שמאלו, במקום רצוץ.
אוהל ואוהל: שתי ידיו מאהילות מעל שני חצאי כזית המונחים במקום רצוץ.
אוהל ואוהל: ימינו מאהילה מעל חצי כזית, ושמאלו נתונה תחת חצי כזית המאהיל עליה. בצירוף של אוהל עם אוהל אין עוד צורך במקום רצוץ, שכן אין כאן השוואה בין אוהל למגע.
שני מקרי ההיפוך:
לעומת אלה מביאה המשנה שני מקרים שבהם אין צירוף: ימינו נוגעת בחצי כזית בשר ושמאלו נמצאת באוהל אחד עם חצי כזית בשר, אלא שאין זו טומאה רצוצה אלא אוהל רגיל; או שימינו מאהילה על חצי כזית ברצוצה, וחצי כזית אחר מאהיל מעליו שלא ברצוצה. החידוש הוא שאף כששתי הידיים מקבלות בדרך אוהל, כל עוד אחת מהן באוהל המתפשט לצדדים והשנייה בטומאה בוקעת ועולה, הרי אלו שני אופני העברה שונים. הראשונה נחשבת כמגע ישיר והשנייה אינה כן, ולפיכך הכול מודים בזה שטהור, ואף חכמים אינם מצרפים.
דעת רבי מאיר:
רבי מאיר אומר: "אף בזה רבי דוסא מטהר וחכמים מטמאים". לדעתו אין החכמים מבחינים כלל בין טומאה רצוצה לשאינה רצוצה: אוהל הוא אוהל, ושתי הצורות שוות במהותן למגע. לפיכך, אם החצי האחד בא באוהל מכל סוג שהוא והחצי השני במגע, הרי הם מצטרפים ומטמאים. רבי דוסא בן הרכינס, כדרכו, אומר שלעולם אין שני חצאים מצטרפים.
רבי מאיר ממשיך ומבאר את שיטת רבי דוסא: "הכל טמא חוץ מן המגע עם המשא", כלומר חצי כזית שבא במשא וחצי כזית שבא במגע ישיר, "וכן המשא עם האוהל", חצי כזית שנישא במשא וחצי כזית שבאוהל, אינם מצטרפים. במילים אחרות: מגע ואוהל הם צמד אחד, אופן העברה זהה, ולכן הם מצטרפים; ואילו המשא אינו מצטרף לא עם המגע ולא עם האוהל.
הכלל העולה מן המשנה:
המשנה מסכמת: "וזה הכלל: כל שהוא משם אחד - טמא, משני שמות - טהור". אם אופן ההעברה בשני החצאים זהה, מצטרפים וטמא; ואם הם שני אופנים שונים, אין צירוף וטהור. כלל זה מוסכם מבחינה רעיונית על רבי מאיר ועל תנא קמא כאחד, ואילו רבי דוסא בן הרכינס אומר שאין כאן צירוף כלל, שכן לעולם אין שני חצאים מצטרפים לטמא.
להלכה: נפסק כתנא קמא, כדעת החכמים. כלומר, מצרפים שני חצאי זיתים; ומבחינים בין טומאה רצוצה לטומאה רגילה: טומאה רצוצה דינה כמגע, ואילו אוהל רגיל שאינו רצוץ אין דינו כן.