עדויות, פרק חמישי, משנה ב. משנה זו ממשיכה בתבנית של המשנה הקודמת: רבי יוסי מוסיף שש מחלוקות בין בית שמאי לבית הלל שבהן בית שמאי מקילים ובית הלל מחמירים, נוסף על עשרים וארבע המחלוקות שבפרק הרביעי, ובכך הוא חולק על רבי יהודה שבמשנה הקודמת בנוגע לתוספת. דעת רבי יוסי היא דעת יחיד, כדרך כל המשניות שבפרק זה, ולפיכך אין ההלכה כמותו: המחלוקות אמנם היו קיימות, אך למעשה בית הלל הם הדעה המקילה, וההלכה כבית הלל כדרכה תמיד. כלילת ששת המקרים בשיעור אחד קצר היא אתגר, ונשתדל בכל זאת.
המקרה הראשון - עוף וגבינה על שולחן אחד:
התורה אומרת שלוש פעמים "לא תבשל גדי בחלב אמו" - שאין לבשל גדי, עז קטנה, בחלב אמו. מן החזרה המשולשת למדו חז"ל שלושה איסורי דאורייתא נפרדים:
איסור בישול בשר בהמה כשרה (פרות, עזים, כבשים וכדומה) עם מוצרי חלב.
איסור אכילת בשר וחלב שנתבשלו יחד.
איסור הנאה מבשר וחלב שנתבשלו יחד - ולפיכך אף להאכיל בהם את הכלב אסור, שהרי בכך חוסך אדם מהוצאות מזונו.
על אלו הוסיפו חכמים שלוש גזירות מדרבנן:
איסור אכילת בשר וחלב יחד אף כשלא נתבשלו יחד - ומכאן החלוקה לסעודות נפרדות וההמתנה בין בשר לחלב.
הרחבת האיסור מבשר בהמה אף לבשר עוף, שמדרבנן אין לאכלו עם חלב.
איסור להעלות בשר וחלב על השולחן בעת ובעונה אחת - שמא יניח אדם את קדרת הבשר הרותחת על השולחן, תבוא במגע ישיר עם הגבינה, ונמצא מבשל בשר וחלב יחד ועובר על איסור דאורייתא, שהרי הקדרה הרותחת נחשבת כלי ראשון.
ואולם בעוף גזרו חכמים על האכילה בלבד ולא על הבישול, שכן לא ראו את בישולם יחד כדבר המצוי. מכאן השאלה שהמשנה באה להשיב עליה: האם נאסר להעלות עוף על השולחן יחד עם מוצרי חלב?
בית שמאי מקילים: אין בכך בעיה. שהרי אף עצם האכילה אינה אלא איסור דרבנן, ואין גוזרים גזירה לגזירה - לאסור את ההעלאה על השולחן משום החשש שמא יבוא לאכול, כאשר האכילה עצמה אינה אלא מדרבנן.
בית הלל מחמירים, לפי רבי יוסי: החשש אינו שמא יאכל את העוף עם הגבינה, אלא שמא יעלה בפעם הבאה תבשיל בשר חם על השולחן שיש עליו גבינה, ויבשל בשר וחלב יחד באיסור דאורייתא. נמצא שאין זו גזירה לגזירה, אלא גזירה אחת המגינה מפני איסור תורה.
ולשון המשנה: "העוף עולה עם הגבינה על השולחן ואינו נאכל, כדברי בית שמאי" - העוף רשאי לעלות על השולחן עם מוצרי החלב, אך אכילתם יחד אסורה מדרבנן. "ובית הלל אומרים: אינו עולה ואינו נאכל" - אף להעלותם על שולחן אחד אסור, כגדר מפני איסור דאורייתא, וכל שכן שאין אוכלם יחד.
המקרה השני - תרומה מדבר שלא נגמרה מלאכתו:
הכול מסכימים שאין תורמים ממין אחד על מין אחר: מי שיש לו זיתים וענבים אינו יכול להרבות בזיתים ולפטור בהם את הענבים, אלא נותן מן הזיתים על הזיתים ומן הענבים על הענבים. ואולם ענבים ויין נחשבים מין אחד, וכן זיתים ושמן זית. השאלה היא אם קיימת בעיה נפרדת.
בית הלל, המחמירים לפי רבי יוסי, סוברים שאדם נדרש לתרום רק מתבואה שנגמרה מלאכתה, שכבר הסתיים עיבודה ואין בה עוד עבודה. דבר זה נלמד מן הפסוק בעניין תרומת מעשר: "ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן" - כתבואה שכבר נדושה וזורתה בגורן. מכאן שאין לתרום קודם שנסתיים עיבוד המאכל. לפיכך, המכין יין אינו רשאי לתרום מן הענבים על היין, אף שהם מין אחד, משום שהענבים - המיועדים כאן להיעשות יין - עדיין לא נגמרה מלאכתם. בית שמאי אינם דורשים כן, ולדעתם מותר לעשות זאת לכתחילה. להלכה מוסכם שבדיעבד, אם תרם מתוצרת שלא נגמרה מלאכתה, התרומה מועילה.
ולשון המשנה: "תורמין זיתים על שמן וענבים על יין, כדברי בית שמאי" - מותר לתרום מן הזיתים לפטור את השמן, ומן הענבים לפטור את היין. "ובית הלל אומרים: אין תורמין" - מחמת האיסור הנפרד לתרום ממה שלא נגמרה מלאכתו, הנלמד מאותו פסוק.
המקרה השלישי - כלאי הכרם:
איסור כלאי הכרם הוא איסור מן התורה לזרוע תבואה או ירקות עם גפנים, והמרחק הנדרש תלוי בשאלה אם מדובר בגפן יחידה או בקבוצת גפנים שיש לה מעמד של כרם. הכול מסכימים שדרושות לפחות חמש גפנים כדי להיחשב כרם, ונחלקו בצורתן:
בית שמאי: די בחמש גפנים בשורה אחת.
בית הלל: ארבע מן הגפנים צריכות ליצור את ארבע פינות המלבן, מסודרות בזווית ישרה, והחמישית יוצאת כזנב על אחד מן הקווים - שלוש ושתיים, כששתיים ושתיים מקבילות זו לזו.
אם אין זה כרם, המרחק הנדרש הוא אמה אחת, שישה טפחים. אם יש לו כרם, עליו להרחיק את התבואה או הירקות מכל עבודת הכרם - אזור העבודה שסביבו, ארבע אמות היקף. העובר וזורע בתוך אזור העבודה, נאסר הכרם, שנאמר "פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" - מלוא הזרעים שנזרעו באותו היקף וכן פרי הכרם, והכול טעון השחתה. ומכיוון ש"תבואת הכרם" נאמר בלשון יחיד, הזורע לא בתוך הכרם אלא בהיקפו מפסיד כרם אחד בלבד.
לפי בית שמאי, שורה בודדת של חמש גפנים מהווה כרם. לפיכך במערך של חמש על חמש גפנים, הזורע דגן או ירקות בתוך ארבע אמות מן השורה המזרחית - נאסרים הזרעים וכן אותה שורה מזרחית בלבד, שהיא הכרם הבודד הקרוב, בהנחה שהשורה הבאה רחוקה יותר מארבע אמות. אך לבית הלל, שכרם הוא שתיים על שתיים ואחת יוצאת, נמצא שכרם אחד הוא בשווי שתי שורות, ולפיכך יפסיד שתי שורות ולא אחת. זו ההחמרה שהמשנה מתמקדת בה.
ראוי לציין שדעה זו יוצרת גם קולא: בחמש גפנים בשורה אחת יקל בית הלל להתיר זריעה במרחק יותר מאמה, שהרי אין זה כרם, ואילו בית שמאי, הרואים בכך כרם, יצריכו הרחקת ארבע אמות. מכל מקום, ההלכה היא שכרם הוא שתיים על שתיים ואחת יוצאת כזנב.
ולשון המשנה: "הזורע ארבע אמות שבכרם - בית שמאי אומרים: קידש שורה אחת" - נאסרת שורת גפנים אחת. "ובית הלל אומרים: קידש שתי שורות" - מכיוון שכרם הוא שתי שורות, מפסיד שתי שורות, ולפיכך זו הדעה המחמירה.
המקרה הרביעי - חלה מן המעיסה:
מצוות חלה היא הפרשה מן העיסה למתנת כהן, שנאמר "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'". השאלה היא מה נחשב לחם: ודאי שהוא עשוי מאחד מחמשת מיני דגן המעורב במים לכדי בלילה, אך האם צריך שיהיה אפוי דווקא, או שאף מבושל בכלל?
המקרה שלפנינו הוא המעיסה. לדעת הבבלי, שופכים קמח לתוך מים רותחים ומערבבים, ונעשית מעין בלילה; ולדעת הירושלמי, שופכים את המים הרותחים על הקמח. האם נחשבת היא לחם החייב בהפרשת חלה?
בית שמאי מקילים: אין זה נקרא לחם, ואינה חייבת בחלה. בית הלל מחמירים: אף זה נקרא לחם, שהרי מבשל קמח מחמשת מיני דגן במים, וחייב להפריש חלה קודם אכילתו. ולשון המשנה: "המעיסה, בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין" - ובלא ידיעת ההקשר אין דרך להבין במה מדובר.
המקרה החמישי - טבילה בחרדלית:
הפסוק אומר "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור", ומכאן שתי דרכי טהרה: מעיין, שהוא נביעה זורמת היוצאת מן הקיר או מן הקרקע; ומקווה מים, התקבצות של מי גשמים שנאספו למקום אחד. מי גשמים שטרם נאספו למקום אחד אלא זורמים, נקראים זוחלין ואינם כשרים לטבילה. "בור" פירושו הגומה שבה נאסף המקווה, ובכל מקום שנאסף כמקווה צריכים להיות לפחות ארבעים סאה, כשבע מאות וחמישים ליטר בקירוב.
השאלה שלפנינו עוסקת בזרימה היורדת במורד ההר: יורד גשם, המים מצטברים ויוצרים מעין נהר קטן וזמני בצלע ההר. במשנה נקראת זרימה זו חרדלית, והרמב"ם נותן לה אטימולוגיה - הר ודלית, הר השופך מים כמו בדליים (ובאנגלית: sheet flow). האם מותר לטבול בזרימה זו? על טבילת הגוף אין לשאול, שהרי אין בה עומק המספיק לכסות את האדם, אך מה בדבר טבילת כלים?
מכיוון שאלו מי גשמים זוחלים, לכאורה התשובה שלילית, שהרי אין כאן מקווה מים ולא אסיפת מים. אולם יש תקדים בתוספתא: במפרץ שבאוקיינוס, שהוא אוסף גדול של מים, אף הגל הנע ומתנפץ אל החוף כשר לטבילה. השאלה היא אם ניתן לדמות את החרדלית לגל שבאוקיינוס.
בית שמאי מקילים ומדמים. וכפי שמבאר הריב"ן, מדובר במקרה מסוים: בתחתית צלע ההר שבה יורדת הזרימה יש אוסף מים, ואף שאין באוסף עצמו ארבעים סאה, נפח המים הכולל המחובר - האסופים שבתחתית והזורמים שבצלע ההר - עולה על ארבעים סאה. מים אלו נעים, אך מחוברים לאוסף שבתחתית, וכגל שבאוקיינוס הם, ולפיכך מותר לטבול בהם.
בית הלל מחמירים ומבחינים בין השניים: הגל שבמפרץ בא מן המקווה עצמו ומיטלטל בתוכו, והרי הוא כבר חלק ממקווה המים; ואילו החרדלית היורדת במורד ההר עדיין אינה חלק מן המקווה - לא נכנסה ולא נאספה בו, ומקורה אינו במים המכונסים אלא היא ממלאת אותם. לפיכך אף שיש ארבעים סאה בסך הכול, אין טובלים אפילו כלים בחלק הזורם, שכן עדיין זוחלין הוא, זורם אל אסיפת המים ולא ממנה.
ולשון המשנה: "מטבילין בחרדלית, כדברי בית שמאי" - מותר להטביל כלים לצורך טהרתם בזרימה היורדת. יש להעיר שבזמן המשנה אין מדובר רק בטבילת כלים חדשים כמנהגנו, אלא אף בהסרת טומאה. "ובית הלל אומרים: אין מטבילין" - מן הטעמים שנתבארו.
המקרה השישי - גר שנתגייר בערב פסח:
המקרה האחרון עוסק בטומאת מת החלה על גרים. היסוד הוא שאין הגויים כפופים לטומאה מדאורייתא: אינם נטמאים במגע במת, ואף בנידה וכיוצא בזה אנו מתייחסים אליהם כטמאים מדרבנן בלבד. ואולם גופותיהם, ככל גופות ישראל, מעבירות טומאה (ונחלקו אם מטמאות באוהל). כל עוד הגוי חי בגויותו - אינו יכול להיטמא.
המקרה: אדם קבר מת ולמחרת, בארבעה עשר בניסן ערב פסח, נתגייר. עתה זוכה הוא להשתתף בקרבן פסח ככל ישראל, אלא שנחשף למת מוקדם יותר. בדרך כלל, ישראל שנחשף למת נדרש לתהליך טהרה של שבעה ימים בהזאת מי חטאת, ומי שנטמא בטומאת מת בתוך שבעה ימים לפני פסח אינו יכול להשתתף בקרבן. השאלה היא אם גזרו חכמים תהליך טהרה של שבעה ימים על גוי שנעשה יהודי, שידוע לנו שנחשף לטומאת מת בעודו גוי, קודם שייכנס למקדש או יאכל קודשים.
טעם הגזירה: הבריות רואות את הגר חופר קברים בבוקר ומיסב באותו הלילה בסדר הפסח, ויבואו לטעות ולומר שאדם שנטמא בטומאת מת יכול לטבול ולאכול קודשים בו ביום.
בית שמאי מקילים: הגוי אינו נתון בדיני טומאה וטהרה, וכיוון שנתגייר הרי הוא מוכן ומזומן. הגיור נעשה בשני שלבים בזכר: ברית מילה, וטבילה במקווה עם קבלת המצוות. הטבילה שלאחר המילה הכרחית כדי להיעשות גר, ויתכן שנדרשת טבילה נפרדת נוספת כדי להתירו באכילת קודשים, שכן יש סוגיה - שאינה מפורשת כל צורכה - בדבר הצורך בכוונה בשעת הטבילה, ובפרט לאכילת קודשים. מכל מקום, לאחר טבילה שנייה לכל היותר הגר טהור לגמרי, יהודי הוא, ואין בו שריד של טומאה קודמת, ולפיכך אוכל את קרבן הפסח באותו הלילה.
בית הלל מחמירים: אם נתיר זאת, יבואו ישראל לאכול קודשים בטומאה. לפיכך יש לחייב את הגר להמתין שבעה ימים ולעבור את תהליך הטהרה מדרבנן, בהזאת מי חטאת ביום השלישי וביום השביעי.
ולשון המשנה: "גר שנתגייר ערב פסחים - בית שמאי אומרים: טובל ואוכל את פסחו לערב" - ילך למקווה, ואפשר שזו הטבילה השנייה לצורך אכילת קודשים, ומותר לו לאכול את קרבן הפסח באותו הלילה; אף שנחשף למת קודם גיורו, אין הטומאה נדבקת בו, שכן לא היה נתון בדיני טומאה. "ובית הלל אומרים: הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר" - כשם שהפורש מן הקבר טמא שבעה ימים לכל הפחות, כך הגר שנתגייר, ועליו לעבור את תהליך הטהרה ככל ישראל במשך שבעה ימים, ורק לאחר מכן יאכל קודשים וייכנס למקדש. ושוב, אין זה אלא דין דרבנן שנועד להגן על ישראל מפני טעות.
הערה אחת לסיום עניין זה: אף שנקטה המשנה לשון פרישה מן הערלה, אין להבין זאת כפשוטו. ישראל גמור שמסיבה כלשהי לא נימול עד עתה, ומל את עצמו בערב פסח, בוודאי אוכל מקרבן הפסח באותו הלילה. אין כאן עניין של טומאה וטהרה כלל, אלא שהערל אינו יכול לאכול מקרבן פסח, ומשנימול הרי הוא כשר לאלתר. נמצא שדברי המשנה אמורים בגוי המתגייר, שמיום מילתו נדרש תהליך של שבעה ימים לכל הפחות עד שייטהר, ואין הם חלים על ישראל שנימול בערב פסח.
לסיכום: במשנה זו מונה רבי יוסי שש מחלוקות נוספות שבהן בית שמאי מקילים ובית הלל מחמירים: העלאת עוף וגבינה על שולחן אחד; תרומת זיתים על שמן וענבים על יין; שיעור הכרם הנאסר בזורע ארבע אמות שבכרם; חיוב חלה במעיסה; טבילת כלים בחרדלית; וטהרתו של גר שנתגייר בערב פסח. ולהלכה, כאמור, דעת יחיד היא ואין הלכה כמותו.