עדויות, פרק ה', משנה א'. פרק זה, על משניותיו, ממשיך לדון במחלוקות שבין בית שמאי לבית הלל שבהן דווקא בית הלל הם המחמירים. אולם פרק זה שונה מקודמו: בפרק הקודם נמנו עשרים וארבע מחלוקות, וכולן נשנו בסתם, ללא ייחוס לתנא מסוים - המשנה אמרה בפשטות: אלו המקומות שבהם בית הלל מחמירים. במשניות פרק זה, לעומת זאת, נוקבת המשנה בשם תנא מסוים - במשנתנו רבי יהודה - הבא לומר שנוסף על רשימת העשרים וארבע שבפרק הקודם, ישנן נקודות מחלוקת נוספות בין בית שמאי לבית הלל שבהן בית הלל הוא המחמיר.
שאר התנאים שבפרק חולקים זה על זה, ויתרה מזו - כולם חולקים על ההסכמה הכללית העולה ממשניות הסתם שבפרק הקודם. משניות אלו מביאות תנאים שונים, ולדעת חלק מן המפרשים אין הם חולקים כלל, אלא כולם תלמידי רבי עקיבא שנחלקו במחלוקות נוספות ומשלימות וביקשו להוסיפן לרשימה. אף על פי כן, אף אחת מהן אינה להלכה, שכן כולן דעת יחיד.
במילים אחרות: בפרק הקודם ההלכה כבית הלל לחומרא; בפרק שלפנינו אין ההלכה כתנא זה, אלא כבית הלל כפי שנשנו במקום אחר - לקולא. פעמים רבות דברי משנתנו עומדים בסתירה ישירה לאופן שבו מוצגת המשנה במקום אחר בש"ס, שם בית הלל מוצגים כדעה העיקרית. משניות אלו מנוגדות לכך, ולפיכך אינן הלכה אלא דעות יחיד בלבד.
דעת רבי יהודה:
"רבי יהודה אומר: ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל" - שש נקודות מחלוקת נוספות שבהן בית שמאי מקילים ובית הלל מחמירים.
א. דם נבלות:
נפתח ברקע. עניין זה נוגע לטומאת אוכלין. נבלה היא גווייתה של בהמה מתה. כל בעל חיים שמת הריהו נבלה, אלא אם כן מדובר במין כשר שנשחט שחיטה כשרה - שאז אין הוא נבלה אלא שחוטה. כלומר, אם ירו בפרה, בסוס או בחזיר בראשם, הפגר הוא נבלה, והנבלה מעבירה טומאה במגע (נגיעה ישירה) ובמשא (נשיאת משקלה). ואולם דווקא הבשר הוא המעביר טומאה, בניגוד לעצמות, לפרסות ולעור. לפיכך גולגולת מיובשת של בהמה הנמצאת במדבר, לבנה ויבשה, שאין בשר מחובר אליה ואין בה לחות - אינה מעבירה טומאה.
השאלה היא מה דין הדם. משנתנו קובעת שלדעת בית הלל אף רביעית דם מן הנבלה מעבירה טומאה, שכן רביעית דם, כשהיא מתעבה ונקרשת, נעשית כגוש הדומה מאוד לבשר, ולפיכך יש להתייחס אליה כאל בשר המעביר טומאה. יש מחלוקת אם דין זה מדאורייתא, ואנו נלך בדרך הפשוטה שזהו דין דרבנן: בית הלל חוששים שחתיכת דם קרוש זו, הנראית והנחזית כבשר לכל דבר, אם יקלו בה - יבואו להקל אף בבשר נבלה רגיל.
לשון המשנה: "דם נבילות" - הדם היוצא מגופה של בהמה מתה. "בית שמאי מטהרין" - טהור הוא בכל שיעור שהוא, כשאר החלקים, כפרסות וכקרניים. "ובית הלל מטמאין" - טמא הוא, ולא בכזית אלא ברביעית, כשיעור כוס קידוש של דם.
ב. ביצת נבלה:
המקרה השני עוסק בביצה המצויה בתוך עוף כשר שנעשה נבלה, נאמר: תרנגולת. הביצה אינה דומה בדיוק לעובר שלא נולד של בהמה יונקת, כעגל שברחם הפרה: העגל, עד שייוולד, נחשב חלק מן הפרה לכל דבר - אם הפרה כשרה ונשחטה כראוי, העגל שבתוכה נאכל שם במקומו, ואם אין הפרה כשרה, אף העגל אינו כשר, שהרי הוא כאבר ממנה.
הביצה שונה מעט: תחילתה כשהיא קטנה, החלמון בלבד, ולאחר מכן מתווסף החלבון, החומר הרך שבפנים - חומר של העוף, ההולך אחר מעמדו ההלכתי. אך תהליך זה נמשך כעשרים וארבע שעות, ובסופו הביצה מוכנה להיטלה, יש לה קליפה קשה סביבה והיא נראית כביצה המוכרת לנו. מרגע שיש לה קליפה קשה והיא נראית ככל ביצה הנמכרת בשוק, יש לה מעמד הלכתי עצמאי, בלתי תלוי בעוף האם. הרי זה כאילו נטלת ביצה ודחפת אותה לגרונו של העוף: היא בתוך גופו, אך אינה חלק ממנו - דבר נבדל ומובחן מבחינה הלכתית.
השאלה היא: אם התרנגולת האם היא נבלה, כלומר תרנגולת כשרה ששחיטתה נפסלה, האם מותר לאכול את הביצה שנמצאה בתוכה? מדאורייתא, אם הביצה אינה גמורה - למשל עודנה בשחל (השחלה של התרנגולת), אין לה קליפה והיא רכה כולה - הריהי חלק מן התרנגולת ומעמדה כמעמדה; ואם יש לה קליפה חיצונית קשה, מדאורייתא ודאי שמעמדה עצמאי.
מדרבנן קיימת תקופת ביניים שבה הביצה מצויה במעבר, אך אין אנו עוסקים במצב הביניים אלא במצב הסופי: אם הביצה נראית ככל ביצה הנקנית בשוק, האם יש בעיה לאוכלה כשנמצאה בתרנגולת נבלה? מדאורייתא - לא. מדרבנן אומרים בית הלל שיש בעיה, מחשש לשתי טעויות:
אם תתיר ביצים של נבלה המוכנות לגמרי להיטלה, תבוא להתיר אף ביצים שבשלב הביניים, שאינן מוכנות ואינן כשרות, שכן מעמדן ההלכתי כמעמד האם, והאם אינה כשרה משום שהיא נבלה. לפיכך אומרים בית הלל: אל תאכל ביצים הנמצאות בתוך נבלות, אף אם הן מוכנות להיטלה.
שמא היה בעל החיים טריפה. טריפה הוא בעל חיים שנפל בו מום קטלני והוא עתיד למות מאליו. למשל: ירו בתרנגולת ונוצר חור בליבה, ולפני שמתה שחטוה - אף שנשחטה בעודה חיה אינה כשרה, לא משום נבלה אלא משום טריפה, שהרי ניזוקה באופן שהיא עומדת למות. ביצה שהתפתחה בתוך תרנגולת טריפה אינה כשרה: אף אם לבסוף היא נראית כביצה כשרה ויש לה קליפה קשה, בשלב התפתחותה נעשתה מחומר של התרנגולת, וחומר זה לא היה של תרנגולת כשרה אלא של טריפה, ולפיכך זו ביצה טריפה.
בית הלל חוששים אפוא שאם תתיר אכילת ביצת נבלה - ביצה שנמצאה בתוך בהמת נבלה - תבוא להתיר אף ביצה שנמצאה בבהמת טריפה, וזאת אי אפשר בשום אופן. ואף שביצה שמטילה בהמה טריפה אסורה, בפשטות אסורה היא מחמת ספק: אין אתה יודע מתי נעשתה טריפה עד שנתגלה הדבר לאחר מכן, ואין אנו יודעים אם הביצה התפתחה באותם תנאים, וזהו ספק דרבנן שיש להחמיר בו.
בית שמאי אינם חוששים לחששות אלו, ולפיכך אם הביצה מפותחת לגמרי ונראית כביצה הנקנית בשוק - מותרת היא אף שנמצאה בנבלה. וודאי מודה הוא שבטריפה אין לאוכלה, שכן תוכן הביצה לא היה כשר מלכתחילה.
ואף אם ידוע בוודאות שהתוכן היה כשר - כגון שירה בעוף ובתוך חמש דקות שחטו ומצא בתוכו ביצה מפותחת לגמרי, שאף שהעוף טריפה מחמת הנקב שקדם לשחיטה, ידוע שהביצה הייתה שם קודם לכן - אף על פי כן גזרו חכמים שאסור לאכול ביצי טריפה אפילו בידיעה ודאית, שמא בפעם הבאה תמצא ביצת טריפה שאין בה ודאות.
לשון המשנה: "ביצת הנבילה" - הביצה שנמצאה בתוך עוף שהוא נבלה. "אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק - מותרת" - אם היא מפותחת עד שהיא נראית ככל ביצה הנמכרת בשוק, מותרת. "ואם לאו - אסורה, כדברי בית שמאי" - אם עדיין אינה מפותחת כל צורכה, מודים בית שמאי שאין לאוכלה מדרבנן. "ובית הלל אוסרין" - ביצים היוצאות מן הנבלות אסורות בכל עניין, שמא תבוא להתיר ביצה של טריפה או ביצת נבלה שאינה מפותחת. "ומודים בביצת טריפה שאסורה, מפני שגדלה באיסור" - הכול מודים שביצה שהוצאה מטריפה אסורה, משום שגדלה מתרנגולת טריפה, ולפיכך אף תוכנה טריפה.
ג-ד. דם נכרית ודם טהרה של מצורעת:
שני דינים אלו מקובצים יחדיו בלשון המשנה, אך למעשה הם שניים מתוך השש. וזהו הרקע: מקורות טומאה שונים באים מאנשים חיים - אישה שהיא נידה, יולדת או זבה, וגבר שהוא זב או מצורע - וכל אלו נוהגים בעם ישראל בלבד. נכרית שראתה וסת אינה נידה מדאורייתא. אף על פי כן גזרו חכמים שכל הנכרים, אנשים ונשים כאחד, יהיו טמאים כזב וכזבה.
בזב ובזבה של ישראל, וכן ביולדת, לא רק גופם טמא אלא אף מעיינותיהם. 'מעיין' הוא כינוי לנוזלים המתאספים בגופם ויוצאים ממנו - ריר, ליחה, שתן וכיוצא בהם - ואף אלו טמאים כאב הטומאה.
בדומה לכך, דם הרחם של הזבה ושל הנידה, הדם עצמו העושה אותן נידה או זבה, אף הוא אב הטומאה. אלא שדם נידה וזבה אינו מעיין כלל, אלא דבר אחר וחמור יותר - הוא מקור הטומאה עצמו. וההבדל גדול: המעיינות, כשתן, כליחה וכרוק, מעבירים טומאה רק כל עוד הם לחים, ומשהתייבשו אינם מקור טומאה עוד - ממחטה משומשת של נידה, לאחר שהתייבשה, שוב אינה מקור טומאה, וכל עוד היא לחה מבפנים היא אב הטומאה. ואילו דם הרחם מעביר טומאה בין שהוא לח ובין שהתייבש, ובזה מחמירים יותר; לפיכך מטלית סניטרית של אישה, אף לאחר שהתייבשה, עדיין מקור טומאה היא.
שואלת המשנה: מה דין דם רחמה של נכרית? האם מתייחסים אליו כאל דמה של זבה ישראלית? לכאורה, משעשינו אותן זבות, ראוי להחיל את כל הדינים. אלא שהחשש - וכיוצא בו מצוי במקומות רבים בש"ס בענייני תקנות דרבנן בטומאה - הוא שלא יבואו לחשוב שמדובר במצב דאורייתא. אין אנו רוצים שיסברו שנכרית רגילה או נכרית נידה טמאה מדאורייתא; אין הדבר כן, אלא מדרבנן בלבד.
והטעם להקפדה זו: אם באו במגע עם התרומה שלך והעבירו לה טומאה, לחלה וכיוצא בזה - הכלל בתרומה הוא שאם נטמאה יש לשורפה, ואם טהורה היא, אסור מדאורייתא לשורפה. נמצא שאם סבור אתה שנטמאה ובאמת מדאורייתא היא טהורה, ובאת לשורפה - עברת על איסור דאורייתא של אי שמירת התרומה. לפיכך מבקשים חכמים תמיד שיהיה בגזירתם סימן היכר המכריז שיש כאן דבר יוצא דופן, כדי להזכיר לך שאין זו אלא טומאה דרבנן.
לפיכך מקילים בית שמאי במשנתנו ואומרים שהדם היוצא מנכרית, דם רחמה, אינו מעביר טומאה כלל, וזה יהיה ההיכר, התכונה המבדילה, שתדע בה שאינה טמאה אלא מדרבנן. ובית הלל אומרים: מדוע להקל כל כך? נתייחס לדם רחמה ככל מעיין אחר, כרוק וכדומה - כל עוד הוא לח מעביר טומאה, ומשיתייבש שוב אינו מעביר.
המקרה השני מבין שני אלו הוא דם טהרה של מצורעת - אישה שיש בה נגע צרעת. המצורע והמצורעת הם מקור טומאה חזק מאוד, והם מטמאים אף במעיינותיהם. לאור זאת נשאלת השאלה בדם רחמה של מצורעת: אין זה בדיוק מעיין, אלא דם רחם. אלא שיש זמן, כפי שכבר ראינו פעמיים במסכת, שלאחר שבעה ימים לבן וארבעה עשר ימים לבת, בשלושים ושלושה או בשישים ושישה הימים שלאחר הלידה, אין דמה של האישה - ואפילו דם רחם - מעביר טומאה ואינו עושה אותה טמאה, והוא הנקרא דם טוהר.
השאלה היא אפוא: דם רחם של מצורעת שילדה, שמן הדין היה אמור להיות טהור - האם מטמאים אותו בכל זאת מחמת היותה מצורעת? בית שמאי אומרים: מדוע לעשות כן? אין זה מעיין אלא דם רחם, ולפיכך טהור לגמרי. ולבית הלל יש לימוד מפסוק, שיש דין מיוחד שהדם הבא ממצורעת טמא, אף שהוא דם רחם ואף שהוא דם טוהר. בכך נחלקו, לדעת רבי יהודה במשנתנו.
לשון המשנה: "דם נכרית ודם טהרה של מצורעת" - דם שיצא מרחמה של נכרית, ודם טוהר של מצורעת שילדה בן או בת ועברו שבעה או ארבעה עשר יום. "בית שמאי מטהרין" - עדיין טהור הוא, ואין כאן בעיה דרבנן. "ובית הלל אומרים: רוקה כמימי רגליה" - מתייחסים אליו כשאר מעיינותיה, כרוקה וכמימי רגליה (השתן): טמאים כל עוד הם לחים, ואינם מטמאים אלא לאחר שיתייבשו.
ה. פירות שביעית בטובה:
המקרה החמישי עוסק באכילת פירות שביעית, של התבואה בשנת השמיטה. מדי שבע שנים נעשים הפירות הפקר, וכל הרוצה ליטול לעצמו מן הבהמות ומן הפירות - נוטל. ויש לזכור: הקרקע עצמה שעליה גדלים עצי החקלאי נותרת רכושו הפרטי, וכן העצים נשארים שלו; רק הפירות עצמם הפקר, ועליו לספק גישה לציבור כדי שיוכלו לקבל את פירות ההפקר.
השאלה שמשנתנו באה להשיב עליה: האם מותר להביע הכרת טובה ולומר תודה לחקלאי על התפוזים הטעימים שאתה אוכל? אמנם עתה הם הפקר, אך זהו עץ תפוזים בן עשר שנים, ובתשע השנים האחרונות טיפח אותו החקלאי. האם רשאי אתה לומר לו: טעים מאוד, תודה רבה לך? או שמא אין לעשות כן, שכן בכך אתה מרמז שהתפוזים באמת שלו, ולא היא - הפקר הם. עולמו של הקב"ה הוא, והעץ עצו, והשמיטה באה להזכיר לך זאת: אין התפוזים שאתה אוכל שייכים לחקלאי כלל.
כיוצא בזה, אם תאמר לו: התפוזים כה טובים, בפעם הבאה בוא לביתי ואתן לך תפוחים טעימים - שוב יש כאן רמז שהוא עושה עמך טובה בנתינת התפוזים שלו, ואילו למעשה אינם שלו לתיתם. האם מותר, אפוא, להביע הכרת טובה? בית שמאי מקילים במשנתנו ואומרים שמותר, ובית הלל אומרים שאסור. במסכת שביעית הדברים מתהפכים לגמרי, וההלכה שם כבית הלל - כלומר שמותר להביע הכרת טובה.
לשון המשנה: "אוכלין פירות שביעית בטובה ולא בטובה" - את פירות ההפקר של שנת השמיטה אפשר לאכול בהבעת הכרת טובה או בלא הבעת הכרת טובה, והבחירה בידך; ואף שאולי עדיף שלא להביע, מכל מקום מותר, "כדברי בית שמאי". "ובית הלל אומרים: אין אוכלין בטובה" - אין להביע הכרת טובה, משום שיש בכך הטעיה באשר לטבעה של השמיטה ולמה שהיא מבקשת ללמד.
יש לשים לב לעניין של גרסה: בהרבה משניות מופיעה המילה "אלא" - "אין אוכלין אלא בטובה". גרסה זו הייתה משנה את המשמעות במאה אחוזים, אך אינה נכונה. לפיכך יש להוציא את המילה "אלא" (או להעמידה בסוגריים), והגרסה הנכונה היא "אין אוכלין בטובה": אינך רשאי להביע הכרת טובה, אלא לאכול מפני שהפקר הוא, ושלך הוא לאכול ממנו מן השם.
ו. החמת:
המקרה האחרון שוב עוסק בטומאה. חמת היא כנאד יין, כיס עשוי עור המשמש לאחסון נוזלים. אם נוצר בכיס נקב, הוא דולף, ושוב אינו יכול למלא את תפקידו כנאד יין וככיס למים. והכלל בכלים הוא שאם אין הם ממלאים עוד את התפקיד שלשמו נוצרו, הריהם מאבדים את יכולתם לקבל טומאה. לפיכך חמת שנפרצה - שוב אינה מקבלת טומאה.
ומה אם תיקנו אותה? נניח שקשרת קשר בתחתית הנאד במקום שבו החור, ועתה שוב הוא מחזיק מים. האם די בכך? הרי הוא מתפקד, אך זהו כתיקון זמני. בנקודה זו יש שתי דעות. יש לדעת שהעור, כשהוא נשאר במצב זה, נוטה להתכווץ ולהתקשות, ולפיכך ייתכן שאם תקשור ותניח כך, לאחר זמן - אף אם תתיר את הקשר - יחזיק שוב מים, שכן העור התכווץ והחור נאטם למעשה.
בית שמאי, המקילים במשנה זו (וקולא כאן פירושה שהכלי טהור ואינו מקבל טומאה), אומרים: אלא אם כן יכולה החמת להחזיק מים גם לאחר התרת הקשר, אין כאן אלא כמי שאוחז את הנקב באצבעו - תיקון זמני שאינו מחשיבו כמתוקן; שבור הוא, ולפיכך אינו מקבל טומאה. ובית הלל מחמירים ואומרים: מקבל טומאה, ואף שאילו היית מתיר את הקשר היה דולף שוב, עתה הקשר קיים ואינו דולף, והרי הוא מתפקד כחמת, כנאד מים או כנאד יין - ולפיכך מקבל טומאה.
לשון המשנה: "החמת" - שק העור שנועד להכיל נוזלים, נאד למים או נאד ליין. "בית שמאי אומרים: צרה ועומדת" - רק אם החותם יעמוד גם כשתתיר את הקשר, מקבל טומאה, שהרי יכול הוא לתפקד והרי זה כתיקון של קבע. "ובית הלל אומרים: אף על פי שאינה צרה" - אף אם לא נאטמה מאליה, די בכך שתוקנה באופן זמני בקשר: עדיין מתפקדת היא ככלי כפי שנועד, ולפיכך מקבלת טומאה - וזו השיטה המחמירה.
להלכה: כבכל המקרים שבמשנה זו, ההלכה כבית הלל - אך לא כפי שהם מוצגים כאן, אלא להפך: ההלכה לקולא, שאין החמת מקבלת טומאה אלא אם כן תוקנה דרך קבע.