אנו פותחים את הפרק הרביעי של מסכת עדויות, פרק ד' משנה א'. נושא הפרק מוצג כבר במילות הפתיחה: "אלו דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל". המשניות שלפנינו מונות את המחלוקות שבהן הדעה המחמירה היא של בית הלל והמקילה של בית שמאי - דבר נדיר למדי, שכן בדרך כלל בית שמאי הם המחמירים, ומשום כך קובצו כאן אותן מחלוקות יוצאות דופן. זהו פרק מפורסם, המקבץ נושאים מגוונים מהלכה ועד אגדה, ובכל המקרים הללו ההלכה כבית הלל.
ביצה שנולדה ביום טוב:
המקרה הראשון הוא ביצה שנולדה ביום טוב, והוא המשנה הפותחת של מסכת ביצה - אחת הסוגיות המסובכות ביותר בכל סדר מועד. לביאור המלא ראוי לעיין באותה משנה שם, וכאן נסתפק בתמצית הדברים.
בית הלל סוברים כי קיים דין דאורייתא בפני עצמו, המכונה 'הכנה דרבה'. עניינו: אין להשתמש בשבת או ביום טוב במאכל שלא הוכן ביום שלפניו, ביום חול שאינו שבת או יום טוב; ההכנה צריכה להיעשות ביום רגיל. מקורו של הדין בפסוק שנאמר בעניין ליקוט המן: "והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו" - ביום השישי, שהוא יום חול רגיל, יש להכין את מה שעתידים להביא. זוהי הכנה מבעוד מועד.
יסוד הדין הוא שאף מאכל שהוכן בידי שמים, כלומר בכוחות טבעיים וללא מעורבות אדם, טעון הכנה מראש בימות החול ולא בשבת או ביום טוב. מכאן הבעיה בביצה לשיטת בית הלל: אם היום שקדם ליום טוב היה שבת, נמצא שהתרנגולת, ולמעשה כוחות הטבע, 'הכינו' את הביצה בשבת ולא ביום חול, ולפיכך ביצה שנולדה ביום טוב נאסרת.
אין זה דין מוקצה כשלעצמו, ואף לא עניין של נולד, אלא דין נפרד של הכנת האוכל מיום קודם. אמנם משנאסרה הביצה באכילה היא נעשית חסרת תועלת ואז אף נעשית מוקצה, אך המוקצה הוא תוצאת האיסור ולא סיבתו.
דין זה חל במידה שווה בשבת וביום טוב, אלא שבשבת ממילא אין אוכלים ביצה נא. לכאורה אין הוא אמור לחול על יום טוב החל לאחר יום חול: אם חג השבועות חל ביום שלישי, הרי יום שני היה יום חול גמור, וביצה שנולדה בשבועות אמורה להיות מותרת אף עם הגבלות אלו. אלא שחכמים אסרוה מדרבנן, גזירה שמא יבואו לאכול אף ביצה שנולדה ביום טוב שחל לאחר שבת.
ובלשון המשנה: "ביצה שנולדה ביום טוב" - "בית שמאי אומרים תיאכל", שכן אין הם סוברים 'הכנה דרבה', ואינם מגבילים מאכל שהוכן בכוחות טבעיים בשבת שקדמה ליום טוב. "ובית הלל אומרים לא תיאכל", משום שהם סוברים 'הכנה דרבה', והביצה צריכה להיות מוכנה ביום חול ולא בשבת שקדמה ליום טוב. וכאמור, אף ביום טוב שאינו סמוך לשבת נאסרה מדרבנן.
שיעורי שאור וחמץ באיסורי בל ייראה ובל יימצא:
הנושא השני שבמשנתנו נוגע לאיסורי בל ייראה ובל יימצא בפסח. בפשטות קיימים שני סוגי דברים האסורים בפסח:
חמץ: מאכל העשוי מדגן שהחמיץ - מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון) שהתערב במים והושהה שמונה עשרה דקות ללא טיפול, עד שתפח והחמיץ.
שאור: חומר התסיסה המשמש להחמצת הבצק. כיום מוסיפים שמרים מן המוכן, ואילו בזמן המשנה נטלו בצק או כיכר לחם מיום קודם שכבר התקלקל ותססו בו השמרים, ומעט ממנו הוסיפו לבצק החדש כדי להחמיצו. השאור עצמו אינו מאכל - הוא כלחם מקולקל שאין אוכלים אותו - ואף על פי כן נאסר אף הוא בפסח.
וכנגדם שני סוגי איסור:
איסור אכילה: אין לאכול חמץ או שאור בפסח.
איסור החזקה בבעלות: אף אין להחזיקם ברשותו. בתורה נאמרו בכך שני לאווין נפרדים - בל ייראה ובל יימצא, שאין אדם רשאי לראותו ואין הוא רשאי שיימצא ברשותו - ולענייננו נתרגם את שניהם כאיסור אחד: אין להחזיק חמץ או שאור בבעלות.
לשון הפסוק באיסור ההחזקה כפולה: "ולא ייראה לך חמץ ולא ייראה לך שאור בכל גבולך". מדוע נכפל "ולא ייראה לך"? מדוע לא נאמר בקצרה "לא ייראה לך חמץ ושאור"? מה מוסיפה הכפילות?
בית שמאי לומדים מכאן שני איסורים נפרדים, שכן שני שיעורים שונים נאמרו בהם. השאור, שכוח החימוץ שבו חמור יותר, אסור בהחזקה אפילו בשיעור הקטן ביותר שבאכילת מאכלים - כזית, נפח של זית. ואילו החמץ, שהוא מאכל רגיל, שיעורו גדול יותר - כותבת, שהיא תמר. בדרך כלל כזית הוא השיעור הקטן ביותר, ולמעלה ממנו כביצה, ואילו הכותבת היא שיעור ביניים שבין השניים.
נמצא שבית שמאי מקילים: אף שאין להחזיק אפילו כזית שאור, שיעור החמץ האסור בהחזקה הוא כותבת. לעניין אכילה מודים הכול ששיעור שניהם בכזית, שהרי אף שהשאור אינו מאכל, האוכלו מחשיבו למאכל ('אחשביה') ונעשה לגביו כמאכל. המחלוקת אפוא היא בשיעור ההחזקה בלבד: בית שמאי מקילים ואומרים כותבת, ובית הלל מחמירים ואומרים כזית.
ובלשון המשנה: "בית שמאי אומרים שאור בכזית וחמץ בכותבת" - שיעור השאור להחזקה הוא כזית, ושיעור החמץ, הגדול יותר, הוא כותבת. "בית הלל אומרים זה וזה בכזית" - שיעורם של שניהם, השאור והחמץ, הוא כזית, ולדברי הכול שיעור האכילה בכזית.
לסיכום: במשנה זו נמנו שני מקרים שבהם בית שמאי מקילים ובית הלל מחמירים: ביצה שנולדה ביום טוב, שנאסרה לבית הלל מדין 'הכנה דרבה', ושיעור החזקת שאור וחמץ בפסח. ההלכה בשני המקרים כבית הלל: שיעור החזקת החמץ, ככזית השאור, הוא כזית, וביצה שנולדה ביום טוב אינה נאכלת כלל.