חולין, פרק י"ב, משנה ב'. הפרק כולו נתון למצוות שילוח הקן, שילוח האם קודם נטילת הביצים או האפרוחים. משנתנו מסרטטת את גבולות המצווה: אילו עופות בכללה, ואילו מצבים יוצאים לגמרי מגדר החיוב.
עוף טמא פטור
המשנה פותחת: "עוף טמא פטור מלשלח", עוף טמא פטור משילוח. מי שנתקל בעוף טמא הרובץ על קִנו, אין עליו כל חיוב להבריחו משם קודם שייקח את מה שתחתיו.
מהיכן נלמדת הגבלה זו? התורה אומרת: "כי יקרא קן ציפור לפניך", כשמזדמן לפניך קן של ציפור. התורה בחרה בלשון "ציפור", ושם זה מיוחד לעופות טהורים. כשהכתוב מבקש לדבר על עופות בכללם, טהורים וטמאים יחד, הוא נוקט את הלשון הרחבה "עוף". ומאחר שבפסוק שילוח הקן נאמר "ציפור", אין המצווה מדברת אלא במין טהור.
מכאן התוצאה המעשית: עוף כזה נלקח לצורכו של אדם כמו שהוא, אף בשעה שהוא יושב על ביצותיו או על אפרוחיו.
כשהאם והבנים אינם ממין אחד
מכאן ואילך שני צירופים מוצלבים. באחד, עוף ממין אסור רובץ על ביצים של מין מותר: "עוף טמא" היושב "על ביצי עוף טהור". בשני, הסדר מתהפך, עוף ממין מותר דוגר על "ביצי עוף טמא", ביצים שהטילן מין אסור. בשני המקרים פוסקת המשנה "פטור מלשלח": אין כאן שילוח.
המצווה נוצרת רק כשהאם והבנים שייכים זה לזה ושניהם טהורים. ביצים טהורות לבדן אינן מולידות חיוב אם העוף היושב עליהן אינו טהור. וכן עוף טהור היושב על ביצים שאינן טהורות, אף הוא פטור.
החלק השני של התנאי נלמד מהמשך הפסוק: "ואת הבנים תקח לך", והבנים תיקח לעצמך. צריך שיהיו הבנים ראויים לאכילתך אתה. בנים שאין להם אלא להישלך לכלביך אינם "לך". נמצא שמצוות שילוח הקן חלה רק במקום שהביצים או האפרוחים כשרים למאכלך; ובמקום שאינם כן, אף אם האם עצמה טהורה ויושבת עליהם, אינו צריך לשלחה.
קורא זכר
המקרה האחרון במשנה הוא "קורא זכר", הזכר שבמין הקורא. מין זה נאכל, והחידוש שבו לענייננו הוא שהזכרים שבו יושבים על הביצים בתורם ודוגרים עליהן ממש כנקבות.
רבי אליעזר פוסק "מחייב": יש להבריח את העוף קודם שייטול דבר. הואיל והזכר במין זה עושה בדיוק את מלאכתה של האם בשאר המינים, מחשיבו רבי אליעזר כהורה הדוגר שעליו דיברה התורה, ואין בכך שהוא זכר כדי לפוטרו.
"וחכמים פוטרים", חכמים פוטרים אותו. לדעתם לא נאמרה מצוות שילוח הקן אלא בעוף נקבה, ואין שום מצב שיוכל להרחיבה לזכר.