חולין, פרק יב, משנה א. הפרק החותם את המסכת מוקדש כולו למצוות שילוח הקן. התורה מעמידה כאן שתי מצוות הפועלות יחד: מצוות עשה, המחייבת את האדם לשלח את האם מן הקן לפני שהוא לוקח את מה שמונח בו, ומצוות לא תעשה, האוסרת עליו לתפוס אותה בשעה שהיא רובצת על גוזליה או על ביציה. במהלך הפרק נראה כיצד שתי המצוות הללו משתלבות זו בזו.
לפני שניכנס למשנה עצמה, יש מחלוקת ידועה בין האחרונים בשאלה מתי בכלל מתחייב אדם במצווה זו. לפי דרך אחת החיוב מוחלט: המוצא קן חייב במצווה גם אם אין לו שום עניין בביצים או בגוזלים. עליו לשלח את האם ולקחת את הבנים בכל מקרה. הדרך השנייה תולה את המצווה בתכליתה. אם אין לאדם חפץ במה שיש בקן, אין לשילוח מה להועיל, ואין כאן מצווה כלל. לפי גישה זו החיוב מתעורר רק כאשר אדם רוצה בפועל לקחת את הביצים או את הגוזלים.
היקף המצווה
המשנה פותחת: "שילוח הקן נוהג בארץ ובחוצה לארץ", החיוב הזה תקף בתוך ארץ ישראל ומחוצה לגבולותיה במידה שווה. אין הוא שייך לסוג המצוות התלויות בקרקע הארץ. "בפני הבית ושלא בפני הבית", הוא נוהג בין שבית המקדש קיים ובין שאינו קיים, שכן אין בו דבר התלוי בעבודה שנעשית שם.
"בחולין אבל לא במוקדשין", החיוב חל בעוף של חולין, ואינו חל בעוף שנעשה הקדש. לשון הפסוק עצמה מלמדת מדוע: "שלח תשלח", שילוח ודאי. עוף מוקדש אין אפשרות לשלחו; הוא ממון בית המקדש וחייב לעלות לשם. ובמקום שאין השילוח אפשרי כלל, אין למצווה במה להיתלות.
השוואה בין שילוח הקן לכיסוי הדם
עכשיו המשנה מעמידה את מצוותנו לצד מצווה אחרת הנוגעת לעופות: כיסוי הדם, כיסוי הדם לאחר השחיטה. "חומר בכיסוי הדם משילוח הקן": מבחינות מסוימות כיסוי הדם רחב מן השתיים, וחל במקרים שבהם מצוותנו אינה חלה.
"שכיסוי הדם נוהג בחיה ובעוף", כיסוי הדם חל גם בחיה, בהמת יער, וגם בעוף. "במזומן ובשאינו מזומן", והוא חל בין שהבריה מזומנת, כלומר מצויה תחת ידו של אדם ומגודלת בביתו, ובין שאינה מזומנת, אלא חיה בשדה.
"ושילוח הקן אינו נוהג אלא בעוף", מצוותנו מוגבלת לעופות ואינה מתפשטת לשאר בריות שאינן מבויתות. "ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן": ואף בתוך גדר העופות מצטמצם הדבר עוד, וחל רק באלו שאינם מצויים תחת ידו של אדם, כלומר עופות שאינם שוכנים בתוך ביתו. הלימוד בא מלשון הפסוק: "כי יקרא קן צפור לפניך", אם יקרה לפניך קן של ציפור. הלשון מורה על מפגש מזדמן, קן הנקרה לעיניו של אדם שלא בכוונה, ולא קן המצוי כבר ברשותו ותחת שליטתו.
מהו עוף שאינו מזומן
המשנה עצמה מספקת את ההגדרה. "איזהו שאינו מזומן?" מהי דוגמה לעוף שאינו מזומן, שבו כן נוהג שילוח הקן? "כגון אווזים ותרנגולים שקיננו בפרדס", אווזים ותרנגולים שיצאו מבית בעליהם ובנו את קִנם בפרדס.
החידוש כאן משמעותי. עופות אלו היו בעבר בבעלות ומבויתים, ואף על פי כן, מכיוון שאינם עוד בתוך הבית והם חופשיים לעוף לכל אשר יחפצו, אין הם עוד תחת ידו המעשית של בעליהם. דינם כאינו מזומן, ומצוות שילוח הקן חלה עליהם במלואה.
ומכאן קל וחומר מיד. אם בריות שהיה להן בעלים בכלל המצווה, הרי עופות שלא היו מעולם של אף אדם, אותם עופות הפקר שאדם נתקל בהם בדרכו או בין העצים, בוודאי בכלל, וחובת שילוח האם חלה עליהם בפשטות.
"אבל אם קיננו בבית", אבל אם העופות לא יצאו כלל, ומקננים בתוך הבית עצמו, הדין מתהפך. "וכן יוני הרדסיאות", וכך גם ביוני הרדסיאות. הן נקראות על שם הורדוס, שגידל יונים בארמונו; הן גודלו לשכון בין בני אדם ואינן פורחות מן המקום. עופות כאלה נחשבים מזומנים, מצויים לגמרי תחת יד אדם, ולפיכך "פטור משילוח", פטור אדם משילוח האם. יכול הוא לקחת את האם אם ירצה, או את הבנים אם ירצה. במקרה זה אין מצוות שילוח הקן כלל.