חולין, פרק י"ב, משנה ג. הפרק כולו עוסק במצוות שילוח הקן, שילוח האם קודם נטילת הגוזלים או הביצים. לאחר שהמשניות הקודמות קבעו באילו עופות ובאילו קינים המצווה נוהגת, משנתנו מחדדת את התמונה מכמה כיוונים: עד כמה צריכה האם להיות סמוכה לקן, כמה ביצים או גוזלים דרושים, אילו ביצים ואילו גוזלים נחשבים כלל, מה הדין כשהאם חוזרת ושבה, והאם רשאי המוצא להפוך את הסדר לפי רצונו.
כשהאם מרחפת באוויר מעל הקן
"היתה מעופפת": כשבא אדם אל הקן ליטול את הביצים, האם היתה מרחפת באוויר מעל גוזליה ולא שוכנת בתוך הקן. האם ייחשב הדבר כאילו היא נמצאת עמהם, או לא?
המשנה קובעת את הגבול בנגיעה ממשית. "בזמן שכנפיה נוגעות בקן": כל זמן שכנפיה מגיעות אל תוך הקן ונוגעות במה שבו, "חייב לשלח", ואף שלא רבצה על גוזליה. אבל "אין כנפיה נוגעות בקן": אם כנפיה אינן מגיעות ואינן נוגעות בכלום, "פטור מלשלח", ואין עליו חובה.
השיעור הזה נלמד מלשון הפסוק, שתיאר את האם "רובצת". שים לב באילו מילים לא בחרה התורה. לא נאמר "יושבת", שהיה מחייב אותה להיות מיושבת ממש על הקן; ולא נאמר "מעופפת", שהיה מרבה אף אם שנפרדה לגמרי מגוזליה ומרחפת מעליהם באוויר. "רובצת" מתארת מצב שבתווך: היא מעל הביצים, מתרוממת ומשתפלת, נוכחת באותו מקום ונוגעת בהם, בלי שתצטרך לשבת עליהם.
כמה ביצים או גוזלים דרושים
די באחד. "אין שם אלא אפרוח אחד", ואף אם אין בקן אלא גוזל יחיד, "או ביצה אחת", ואף ביצה אחת בלבד, חייב המוצא לשלח את האם תחילה ורק אחר כך ליטול.
הראיה מן המילה שבה כינתה התורה את הקן עצמו: "שנאמר קן". מכיוון שהפסוק נקט "קן" בסתם, בלי לתלות בו שום תנאי, למדים: "קן מכל מקום", כל קן שהוא בכלל, ואפילו קן שאין בו אלא גוזל יחיד או ביצה יחידה.
אילו גוזלים ואילו ביצים יוצאים מן הכלל
יש גוזלים ויש ביצים שאינם בכלל המצווה כל עיקר. "היו שם אפרוחין מפריחין": הגוזלים גדלו כבר וכוחם לפרוח ולזון את עצמם. ומקרה שני, "או ביצים מוזרות", ביצים שלא הוזרעו מזכר. בשני המצבים "פטור מלשלח", ואין צריך לשלח את האם. וביצים מוזרות ניתן להכיר: האם רבצה עליהן זמן ממושך ולא נוצר בהן גוזל.
מנין הדברים? "שנאמר והאם רובצת", והפסוק ממשיך "על האפרוחים", "או על הביצים". הרי שהגוזלים והביצים הועמדו יחד תחת אם רובצת אחת, והמשנה דורשת את ההיקש הזה לשני הכיוונים.
מן האפרוחים לביצים: "מה אפרוחין בני קיימא", האפרוחים שהפסוק מדבר בהם חיים הם, "אף ביצים בני קיימא", אף הביצים צריכות שיהיה בהן קיום. צריך שיהיו ראויות להיות אפרוחים לעתיד, אף שהמוצא ייטול אותן זמן רב קודם לכן. מכאן "יצאו מוזרות": ביצים שלא הוזרעו מוצאות מן הכלל, שאין עתיד לצאת מהן דבר.
ולכיוון ההפוך, מן הביצים לאפרוחים: "ומה הביצים צריכין לאמן", שאין הביצים יכולות בלא אמן הרובצת עליהן ומביאה אותן לגמר גידולן, "אף האפרוחין צריכין לאמן", אף האפרוחים שבהם מדובר צריכים להיות תלויים בה למאכלם. מכאן "יצאו מפריחין": גוזלים שפורחים וזנים את עצמם מוצאים מן הכלל. שוב אינם צריכים לה, ואין המצווה נוהגת בהם.
אם שחוזרת ושבה
"שלחה וחזרה": שילח את האם, וחזרה אל הקן קודם שנטל את הביצים לידו. ושוב "שלחה וחזרה", שילחה פעם שנייה וחזרה. "אפילו ארבעה וחמשה פעמים", ואף אם יישנה הדבר ארבע וחמש פעמים, "חייב", וחובת השילוח חוזרת ומתחדשת עליו בכל פעם קודם שיטול.
"שנאמר שלח תשלח", הפסוק כפל את לשון השילוח. הכפל הזה שולל כל פטור. אין אדם יכול לטעון שכבר עשה את שלו ושחזרתה שלה היא. כל זמן שהאם עם גוזליה, אין ליטול את הביצים. הוא משלח אותה כמה פעמים שיידרש עד שיצליח בסוף.
האם רשאי להפוך את הסדר?
"אמר הריני נוטל את האם", אדם אומר שנוח לו להשאיר את האם לעצמו, "ומשלח את הבנים", ולשלח את הגוזלים במקומה. הדין: "חייב לשלח". אין החילוף הזה בידו, שהוא נגד מה שקבעה התורה. משלח הוא את האם, "שנאמר שלח תשלח את האם": הפסוק מייחד אותה לשילוח, ואת הבנים מניח לו ליטול.
המקרה האחד שאינו צריך לשלחה שוב
ראינו שאם שחזרה אל הקן צריך לשלחה פעם שנייה. אך יש מצב אחד היוצא מן הכלל. "נטל הבנים והחזירן לקן": לאחר ששילח אותה, נטל את הגוזלים לעצמו ואחר כך החזירם אל תוך הקן. "ואחר כך", ולאחר מכן, "חזרה האם עליהם", חזרה האם ורבצה עליהם. ההלכה: "פטור מלשלח", ואינו צריך לשלחה עוד.
הטעם, שמשעה שנטל את הגוזלים נעשו שלו. הם כבר "מזומן" בידו, ואין רואים אותם עוד כשל האם. ובמקום שהביצים או הגוזלים מזומנים בידו כך, אין מצוות שילוח הקן נוהגת, כמו שלמדנו במשנה א' של הפרק.