לפנינו משנה ו' בפרק ג' של מסכת חגיגה, העוסקת בנאמנותם של עמי הארץ בענייני טהרה: נאמנותם של גבאי המסים ושל הגנבים המשיבים את גזלתם, ונאמנותם של עמי הארץ בירושלים.
"הגבאין שנכנסו לתוך הבית":
הגבאים היו יהודים שגבו מסים מטעם השלטון, ומאחר שהיו עמי הארץ, כל דבר שנגעו בו עלול היה להיחשב טמא. גבאים אלו היו נכנסים לבתיהם הפרטיים של אנשים, ומטרת בואם היתה לקחת משכון עבור המסים שהיו חייבים בהם.
לצדם מונה המשנה קבוצה נוספת: "וכן הגנבים שהחזירו את הכלים" - גנבים שגנבו כלים, ולאחר מכן שבו בתשובה ובאו להשיב את אותם כלים לבעליהם.
בשתי הקבוצות הללו קובעת המשנה: "נאמנין לומר לא נגענו" - הגבאים אמנם נגעו בכלים שנטלו כמשכון, אך לגבי כל כלי אחר שלא נטלו, נאמנים הם לומר שלא נגעו בו, ואותם כלים נשארים בחזקת טהרה.
בגנבים המחזירים את הכלים, ודאי שנגעו בכלים עצמם. אלא שכאשר מדובר בכלי חרס, שאינם נטמאים מגבם החיצוני, נאמנים הם לומר שלא נגעו בתוכם של הכלים אלא בחוץ בלבד.
"ובירושלים נאמנין על הקודש":
בירושלים עצמה היו עמי הארץ נאמנים אף לגבי הקודש, ובעצם במיוחד לגביו, שכן בענייני קודש הקפידו לוודא שיישאר בטהרתו.
הגמרא מביאה ברייתא המבארת כי בירושלים היו עמי הארץ נאמנים על כל כלי החרס, בין גדולים ובין קטנים, לומר שהם טהורים לקודש. במשנה הקודמת למדנו שמן העיר מודיעים ולפנים היו עמי הארץ נאמנים על כלי חרס, אך זאת דווקא בכלי חרס קטנים. משנתנו עוסקת בירושלים עצמה, הנמצאת אף היא בשטח שמן מודיעים ולפנים, ובה היו נאמנים על כל כלי החרס.
הטעם לכך: לא היו עושים כלי חרס בירושלים, משום שלא רצו להסיק בה את הכבשנים בגלל הזיהום שגרמו. מתוך כך לא היו שם כלי חרס מרובים, ואילו לצורך הקדשים נזקקו להם. לפיכך הקלו במיוחד והאמינו לעמי הארץ בתוך ירושלים עצמה לגבי השימוש בכל כלי החרס.
"ובשעת הרגל אף על התרומה":
בזמן הרגל - בפסח, בשבועות ובסוכות - היו עמי הארץ בירושלים נאמנים אף לגבי התרומה, ולא רק לגבי הקודש.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי גבאי המסים והגנבים המשיבים את הכלים נאמנים לומר שלא נגעו בשאר הכלים, ובכלי חרס נאמנים לומר שנגעו בחוץ בלבד; כי בירושלים נאמנים עמי הארץ על הקודש ועל כל כלי החרס, מפני שלא היו מייצרים בה כלי חרס; ובשעת הרגל מתרחבת נאמנותם אף לתרומה.