חגיגה, פרק ג', משנה ה'. במשנה הקודמת עסקנו בטהרת הכדים והחביות ובנאמנותם של עמי הארץ על החביות שלהם. משנתנו ממשיכה וקובעת תחום שבתוכו נאמן עם הארץ על טהרתם של כלי החרס.
הצורך המרובה בכלי חרס בירושלים:
בירושלים היה צורך גדול בכלי חרס רבים, שכן היו מבשלים בהם את הקודשים, ומשעבר זמן אכילתם היה צורך לשבור את הכלים מפני הנותר: הבליעה שקלטו כלי החרס מן הקודשים טעונה השמדה משעבר זמן אכילתם. מכאן הצורך בכמות גדולה של כלי חרס.
מנגד, את הכבשנים שבהם ייצרו את הכלים לא העמידו בתוך ירושלים מפני זיהום האוויר, וייצור כלי החרס נעשה מחוץ לעיר. לפיכך קובעת המשנה קו הפרדה מחוץ לירושלים, שבתוכו נאמן עם הארץ על טהרתן של החביות לצורך קודשים.
לשון המשנה:
"מן המודיעים ולפנים נאמנין על כלי חרס" - המודיעים הוא מקום הנמצא במרחק חמישה עשר מיל מירושלים. בכל התחום שממנו ולכיוון ירושלים נאמנים עמי הארץ על כלי החרס לומר שהם טהורים. נאמנות זו נאמרה לצורכי קודשים בלבד ולא לצורכי תרומה, שכן דווקא בקודשים היה הצורך המיוחד בכלים רבים וזמינים.
"מן המודיעים ולחוץ אין נאמנין" - מן המודיעים והלאה, מעבר לתחום זה, שוב אין עמי הארץ נאמנים.
וכיצד באים הדברים לידי ביטוי?
"הקדר שהוא מוכר הקדרות, נכנס לפנים מן המודיעים" - הקדר, הוא יצרן כלי החרס המוכר את קדרותיו, הנכנס אל תוך גבול המודיעים. ובכלל הדברים:
"הוא הקדר" - היצרן עצמו.
"והן הקדרות" - אותן חביות שבידו.
"והן הלוקחין" - אותם הקונים.
"נאמן" - כל עוד הם מצויים בתוך הגבולות, כולם נאמנים. "יצא - אינו נאמן" - משיצאו מחוץ למודיעים, אין נאמנותם קיימת.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי מפאת הצורך המרובה בכלי חרס בירושלים לצורך בישול הקודשים ושבירתם מפני הנותר, ומפני שייצור הכלים נעשה מחוץ לעיר, נקבע תחום המודיעים כקו הפרדה: מן המודיעים ולפנים נאמנים עמי הארץ על טהרת כלי החרס לצורכי קודשים בלבד, ומן המודיעים ולחוץ אין נאמנות - לא לקדר, לא לקדרות ולא ללוקחים.