חגיגה, פרק ג', משנה ד'. עד כה עסקנו במקרים שבהם מחמירים בקודשים יותר מאשר בתרומה. במשנה שלפנינו נלמד את הצד ההפוך: המקרים שבהם מחמירים דווקא בתרומה יותר מאשר בקודשים.
לשון המשנה:
"חומר בתרומה, שביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה" - באזור יהודה, הסמוך לירושלים, היו משתמשים ביין ובשמן מרובים לצורכי קודשים. לצורך זה אף עם הארץ, שאינו נאמן בדרך כלל בדיני תרומה ומעשר, נאמן באומרו כי יין זה או שמן זה מיועד לקודשים, וזאת בכל ימות השנה.
"ובשעת הגיתות והבדים אף לתרומה" - לעניין תרומה אין הם נאמנים כל השנה, אלא רק בזמן שגתות היין ובתי הבד פועלים. שכן המנהג היה שאף עם הארץ מטהר את עצמו בעת ייצור היין והשמן, כדי שיוכל להפריש את התרומה כנדרש, ולפיכך בזמן זה נאמן הוא אף לתרומה.
טעם ההקלה בקודשים:
הקפדתם של עמי הארץ: עמי הארץ מקפידים יותר כשמדובר בקודשים, ולפיכך מקילים בהם לאורך כל השנה.
החשש להתרחקות מן המקדש: אם נתחיל שלא להאמין לעמי הארץ בדברים הנוגעים לבית המקדש, עלולים אנו להגיע למצב שיבנו לעצמם בית מקדש משלהם וכיוצא בזה. משום כך מקילים יותר בכל הנוגע לקודשים ולעמי הארץ.
"עברו הגיתות והבדים, והביא לו חבית של יין של תרומה - לא יקבלנה ממנו" - משעבר זמן הבצירה והייצור, שוב אין עם הארץ נאמן, ולפיכך אם הביא לכהן חבית של יין תרומה אין הוא צריך לקבלה ממנו. "אבל יכול" - רשאי הוא להחזיק בה ולהשאירה ברשותו עד תקופת הייצור הבאה, ובאותה תקופה ישוב עם הארץ להיות נאמן ויוכל לומר לו שהיא טהורה.
"ואם אמר לו: הפרשתי לתוכה רביעית קודש - נאמן" - אם אמר עם הארץ לכהן כי הפריש בתוך חבית התרומה כמות מסוימת המיועדת לקודשים, נאמן הוא על החבית כולה: כיוון שנאמן על הקודש, מאמינים לו אף על התרומה המעורבת עמו באותה חבית.
"כדי יין וכדי שמן המדומעות":
"כדי יין וכדי שמן המדומעות - נאמן עליהם בשעת הגיתות והבדים, וקודם לגיתות שבעים יום" - מדובר בחביות מלאות יין או שמן שעדיין לא הופרשו מהן תרומות ומעשרות, ואשר עם הארץ שמר עליהן לצורכי קודשים. אף שעדיין יש להפריש מהן תרומות ומעשרות, נאמן עם הארץ על טהרתן בזמן הגיתות ובתי הבד, ומשהודיע שהן עומדות לשמש לצורכי קודשים - אף שבעים יום קודם לגיתות, מתוך הכנה לזמן הייצור.
ההבדל שבין הנוזל לבין הכלי:
בתחילת המשנה נאמר כי בענייני קודשים נאמנים עמי הארץ כל השנה, ואולם דין זה נסוב על הנוזל עצמו - על היין ועל השמן. משנתנו מוסיפה ועוסקת בכדים עצמם: כאשר היין והשמן עומדים לשמש לצורכי קודשים, נאמן עם הארץ אף על הכדים, ולא לצורכי הקודשים בלבד אלא אף לצורכי תרומה - בזמן הייצור ואף שבעים יום קודם לו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את החומרה שבתרומה על הקודשים: ביהודה נאמנים עמי הארץ על טהרת יין ושמן לצורכי קודשים בכל ימות השנה, ואילו לתרומה אינם נאמנים אלא בשעת הגיתות והבדים; משעברו הגיתות והבדים אין מקבלים מהם חבית של תרומה, אך אפשר להשאירה עד תקופת הייצור הבאה; ואם הפריש לתוכה רביעית קודש - נאמן על החבית כולה. עוד למדנו כי הנאמנות משתרעת אף על הכדים המדומעות, בשעת הגיתות ושבעים יום קודם להן.