משנה ב. משנה זו ממשיכה ברשימת הדברים שבהם מחמירים בקודש יותר מבתרומה.
"כלים הנגמרין בטהרה, צריכין טבילה לקודש אבל לא לתרומה":
כלים עוברים תהליך ייצור, ובגמר מלאכתם ניתן להם דין כלי - ומאותה שעה הם ראויים לקבל טומאה. המשנה עוסקת בכלים שגמר מלאכתם נעשה בטהרה, ואפילו בידי חבר המקפיד בהלכות טומאה וטהרה, שנזהר שלא ייטמא הכלי ושלא ייגע בו עם הארץ שאינו מקפיד בטהרה. אף על פי כן, לצורך קודש נדרשת טבילתם במקווה, ואילו לתרומה אין צורך בכך.
טעם החשש בקודש: אף שהחבר שמר על הכלי מלהיטמא, חוששים שמא רוקו של עם הארץ, שהוא טמא, נפל על הכלי בטרם הושלמה מלאכתו. באותה שעה עדיין לא היה הכלי מקבל טומאה, ולא הייתה מוטלת שמירה על החבר, שהרי הוא שמר עליו מלהיטמא רק משעה שנעשה כלי ודיני טומאה וטהרה חלים עליו. אך יש לחשוש שמא נותר אותו רוק על הכלי גם לאחר גמר מלאכתו, ומעתה הוא ראוי להיטמא. חשש דק זה נאמר בקודש בלבד; בתרומה אין נוקטים ברמת ערנות גבוהה זו.
עם זאת, אף בקודש אין צורך בהערב שמש, ואין ממתינים עד הלילה. אין מחמירים עד כדי כך, אלא די בטבילה במקווה, כדברי הגמרא.
הבחנה בין שתי הרשימות:
הגמרא מלמדת כי אף שדין זה פותח את משנתנו, הוא למעשה חותם את הרשימה הקודמת: הפריטים שנמנו במשנה הקודמת - חמישה במספר - ופריט זה עמהם, שישה בסך הכול, אינם נוהגים בקודש בלבד, אלא אף בחולין שנעשו על טהרת הקודש. כלומר, מי שנוהג ברמת הקפדה של קודש אפילו בעסקו בחולין, ההלכות שנמנו עד כה חלות אף עליהם. לעומת זאת, החומרות הבאות ייחודיות לקודש ממש, ואינן נוהגות בחולין שנעשו על טהרת הקודש.
החומרות הייחודיות לקודש:
"הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש" - הכלי מצרף את כל הנמצא בתוכו לעניין קבלת טומאה, בקודש אך לא בתרומה. אם מונחים בתוך כלי פריטים נפרדים ומפוזרים, ונגע אדם באחד מהם - בקודש נטמאו כולם, שהרי הכלי מצרפם; ואילו בתרומה אין הכלי מצרף.
"הרביעי בקודש" - דרגת הטומאה הרביעית. אב הטומאה הנוגע בדבר עושהו ראשון, ראשון הנוגע בדבר אחר עושהו שני, ושני עושה שלישי. בקודש ישנה אף דרגה רביעית, והוא פסול: אין הוא מטמא דבר אחר, אך הוא עצמו פסול. "והשלישי בתרומה" - בתרומה מתפשטת הטומאה עד הדרגה השלישית בלבד, ואינה מגיעה לרביעית.
"נטמאת אחת מידיו - חברתה טהורה, ובקודש מטביל שתיהן" - בתרומה, אם נטמאה אחת מידיו, השנייה נותרת בטהרתה, ואין אומרים שמשנטמאה יד אחת נטמאת אף חברתה. אך בקודש עליו להטביל את שתיהן, "שהיד מטמא את חברתה בקודש" ולא בתרומה. וכפי שלמדנו, בקודש אין נטילת ידיים מן הכלי מספקת, אלא יש להכניס את הידיים למקווה - ומשום כך יש להטביל את שתי הידיים.
לסיכום: במשנה זו למדנו ארבע חומרות נוספות של קודש על תרומה: כלים שנגמרו בטהרה טעונים טבילה לקודש, מחשש רוקו של עם הארץ שנפל עליהם קודם גמר מלאכתם - ואף על פי כן אין צורך בהערב שמש; הכלי מצרף את מה שבתוכו; בקודש יש דרגת טומאה רביעית ובתרומה שלישית בלבד; ויד מטמאה את חברתה בקודש ולא בתרומה. כמו כן עמדנו על ההבחנה שבין הרשימות: הפריטים שנמנו עד כה נוהגים אף בחולין שנעשו על טהרת הקודש, ואילו החומרות שמכאן ואילך ייחודיות לקודש בלבד.