חגיגה פרק ג', משנה א'. פרק זה פותח ודן, בשלוש המשניות הראשונות, בחומרות שנאמרו להלכה בעניין קודש - בקודשים ובקורבנות - לעומת תרומה. במשנה הרביעית יימנו הדברים שבהם התרומה חמורה יותר.
"חומר בקודש מבתרומה":
המשנה פותחת ומונה את הדברים שבהם הקודש חמור מן התרומה.
"שמטבילין כלים בתוך כלים":
בתרומה מותר להטביל כלי אחד בתוך כלי אחר, ואין חוששים שמשקלו של הכלי הפנימי יכביד על החיצון עד שימנע מן המים לחדור ביניהם ותיווצר חציצה בטבילה. אך בקודש אין מתירים להכניס כלי בתוך כלי, מחשש שצמידות הכלים זה לזה תפריע לכניסת המים. זו חומרה אחת.
"אחוריים, ותוך, ובית הצביטה":
שלושה חלקים נבדלים יש בכלי:
אחוריים - חלקו החיצוני של הכלי.
תוך - פנים הכלי.
בית הצביטה - שקע שנעשה בכלי כדי שאפשר יהיה להכניס בו את האצבעות ולאחוז בו, מעין ידית פנימית, כפי שמצוי בכלים מסוימים. ויש גורסים "בית הצביתה", מלשון אצבע.
בתרומה נחשבים שלושת החלקים הללו יחידות נפרדות לעניין טומאה וטהרה. הדברים אמורים בטומאה מדרבנן, כגון משקים שהם ראשון לטומאה, המטמאים את הכלי מדרבנן ולא מן התורה - אלא אם כן מדובר במשקה מיוחד, כגון מקצת נוזלי הגוף של זב או זבה, שמעמדם אב הטומאה, וזהו עצמו הטעם שגזרו חכמים על משקים רגילים לטמא כלי. בתרומה, אם נטמא אחד מן החלקים הללו אין הוא מטמא את שאר הכלי, וכל אחד מהם עומד בפני עצמו. אך בקודש, אם נטמא אחד משלושת אלה, אפילו בטומאה מדרבנן - נטמא הכלי כולו.
"הנושא את המדרס נושא את התרומה, אבל לא את הקודש":
אדם הנושא חפץ שהוא טמא מדרס, שמעמדו אב הטומאה - כגון כרית שישב עליה זב או זבה - רשאי לשאת עמו תרומה, וכל עוד אינו נוגע בה אלא נושאה בלבד, אין הוא מטמא אותה. אך בקודש אסרו זאת. הטעם לכך הוא מעשה שהיה: אדם נשא חבית של יין של קודש ממקום למקום, ונקרעה רצועת סנדלו שהיה טמא מדרס. הניח את הסנדל על פי החבית, ונפל הסנדל לתוך אוויר החבית וטימא את הכול. מעשה זה אירע בקודש ולא בתרומה, ומכאן החומרה בקודש בלבד.
"בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש":
כפי שלמדנו בפרק הקודם, בגדיהם של אוכלי תרומה נחשבים מדרס לגבי אוכלי קודש. השמירה וההיזהרות שנוקט אדם ברמה של תרומה אינה נחשבת שמירה לעניין קודש, ולפיכך חוששים שמא ישבה על הבגד אשתו בהיותה נידה ועשתה אותו טמא מדרס, ומטילים עליו מעמד של מדרס כשמדובר בקודש.
"לא כמידת הקודש מידת התרומה":
מעמד הקודש אינו זהה למעמד התרומה בעניין הטבלת כלים. בכלי העשוי מכמה חלקים הקשורים זה לזה:
בקודש: "מתיר, ומנגב, ומטביל, ואחר כך קושר" - מפרק את חלקי הכלי זה מזה, מנגב ומייבש אותם כדי שלא יהיו עליהם מים חיצוניים זולת מי המקווה, מטביל, ורק לאחר מכן קושר את הכלי מחדש באופן שהוא מתפקד.
בתרומה: מטביל את הכלי במצבו הקשור, ואין צורך שחלקיו יהיו מופרדים בשעת הטבילה, אלא רשאי להשאירו קשור.
לסיכום: במשנה זו נמנו החומרות שבקודש לעומת תרומה: איסור להטביל כלים בתוך כלים; ראיית האחוריים, התוך ובית הצביטה כיחידה אחת לעניין טומאה; איסור נשיאת קודש על ידי הנושא מדרס, מחמת המעשה שהיה; מעמד המדרס שהוטל על בגדי אוכלי תרומה; והחובה להתיר, לנגב ולהטביל קודם הקשירה.