חגיגה, פרק ב, משנה ו. משנה זו עוסקת ביסוד שכאשר אדם בא להיטהר, אין די במעשה הטבילה עצמו: אם ירד למקווה לשם דרגת טהרה מסוימת, עליו לכוון בשעת טבילתו לאותה דרגה בדיוק.
דרגות הטהרה שבמשנה:
"הטובל לחולין והוחזק לחולין - אסור למעשר" - הטובל במקווה כדי שיוכל לאכול חולין בטהרה, וכוונתו הייתה לחולין בלבד, אסור לו לאכול מעשר שני עד שיטבול לשם אכילת מעשר שני, שהיא דרגה גבוהה יותר.
"טבל למעשר והוחזק למעשר - אסור לתרומה" - הטובל לשם אכילת מעשר שני, הרי הוא בחזקת טהור למעשר, ואף על פי כן עדיין אסור לו לאכול תרומה, אם כהן הוא.
"טבל לתרומה והוחזק לתרומה - אסור לקודש" - הטובל לשם אכילת תרומה מוחזק כטהור לתרומה, אך עדיין אסור לו לאכול קודשים, הם הקרבנות.
"טבל לקודש והוחזק לקודש - אסור לחטאת" - כאן כוונתו בשעת טבילתו והיטהרותו הייתה להיחשב טהור לקרבנות, והוא מוחזק ככזה; ועם זאת עדיין אסור לו לעסוק במי חטאת, הם מי ההזאה המטהרים מטומאת מת.
הכלל העולה מכאן:
"טובל לחמור - מותר לקל" - הטובל לדרגה החמורה מותר ממילא אף בדרגה הקלה ממנה, שכן הקלה כלולה בתוך החמורה.
"טבל ולא הוחזק":
מי שטבל ולא כיוון כלל לקבוע את עצמו על דרגה כלשהי, אלא ירד לטבול לשם רחיצה בלבד - כאילו לא טבל, שהרי הטבילה טעונה כוונה. אף על פי כן, טבילתו מועילה לחולין, משום שאכילת חולין בטהרה אינה טעונה כוונה; רק הדרגות הגבוהות יותר, מעשר שני ומעלה, טעונות כוונה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הטבילה נמדדת לפי הכוונה שבה נעשתה: הטובל לחולין אסור במעשר, הטובל למעשר אסור בתרומה, הטובל לתרומה אסור בקודש, והטובל לקודש אסור בחטאת. הכלל הוא שהטובל לחמור מותר בקל, וכי הטובל בלא כוונה כלל אינו נחשב כטובל - למעט לעניין חולין, שאינם טעונים כוונה.