חגיגה, פרק שני, משנה ה. מכאן ואילך עוסקת המסכת בהלכות טומאה וטהרה. הטעם לכך: לקראת סוף המסכת נלמד כי במהלך הרגל, בשלושת החגים, נחשב כלל ישראל לטהור - ואפילו עמי הארץ והבורים שבהם - משום שהיו מטהרים את עצמם לכבוד יום טוב, כדי להיכנס לבית המקדש וכדי שיוכלו לאכול מבשר הקורבנות. מפני אותו דיון העתיד לבוא, פותחת המשנה כבר כאן בהלכות טומאה וטהרה.
לשון המשנה:
"נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה, ולקודש מטבילין, ולחטאת - אם נטמאו ידיו נטמא גופו".
יסוד הדברים: ידיו של אדם שאינו שומר עליהן מלגעת בדברים, אלא משתמש בהן כדרכן, קרויות 'סתם ידיים', ודינן כשניות - שני לטומאה. מכאן נגזרות דרגות שונות של טהרת הידיים, בהתאם לדרגת הקדושה של מה שהוא בא לאכול.
שלוש הדרגות שבמשנה:
"נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה" - לפני אכילת פת של חולין, וכן פת של מעשר שני ופת של תרומה, די בנטילת ידיים.
"ולקודש מטבילין" - לאכילת בשר הקרבנות והמנחות אין נטילת ידיים מספקת, אלא יש לטבול את הידיים במקווה. זו הדרך היחידה להעלותן לרמה הגבוהה יותר הנדרשת לקודש.
"ולחטאת - אם נטמאו ידיו נטמא גופו" - בדברים הקשורים לפרה אדומה, הקרויים חטאת, אם נטמאו ידיו של אדם נחשב כל גופו טמא, ואין די בהטבלת הידיים בלבד אלא עליו לרדת ולטבול במקווה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלוש דרגות בטהרת הידיים: נטילת ידיים לחולין, למעשר ולתרומה; טבילת הידיים במקווה לקודש; וטבילת כל הגוף בענייני החטאת. יסוד ההלכה הוא ש'סתם ידיים' נחשבות שני לטומאה, וככל שעולה דרגת הקדושה של האכילה, כך עולה דרגת הטהרה הנדרשת.
בהמשך המסכת נמשיך בהלכות טומאה וטהרה, עד לדיון בטהרתם של כלל ישראל ברגל.