חגיגה, פרק שני, משנה ד'. המחלוקת שנשנתה במשנה הקודמת בין בית שמאי לבית הלל - אם ניתן להביא עולת ראייה ביום טוב או לא - היא שמולידה את המחלוקת שלפנינו.
"עצרת שחל להיות בערב שבת":
חג השבועות הוא יום אחד בלבד, וכאן מדובר במקרה שבו הוא חל בערב שבת. נחלקו בית שמאי ובית הלל בשאלה מתי יובאו קרבנות הראייה:
בית שמאי אומרים: "יום טבוח אחר השבת" - יום הקרבת הקרבנות מתקיים ביום ראשון שלאחר השבת. זאת משום שלשיטתם אין מביאים עולת ראייה ביום טוב אלא שלמי חגיגה בלבד; אין אפוא אפשרות להביאה בשבועות שחל ביום שישי, ואף לא בשבת שלמחרתו. ההזדמנות הראשונה להבאתה היא ביום ראשון, והוא הנקרא 'יום טבוח' - יום השחיטה והבאת הקרבנות.
בית הלל אומרים: "אין יום טבוח אחר השבת" - אין בו צורך, שכן לשיטתם ניתן להביא עולת ראייה ביום טוב עצמו, כלומר בשבועות שחל ביום שישי, ואין להמתין ליום ראשון.
אולם "ומודים שאם חל להיות בשבת שיום טבוח אחר השבת" - אם חל שבועות בשבת, מודה אף בית הלל שיום הטבוח יהיה ביום ראשון, ולא רק לעניין עולת ראייה אלא אף לעניין שלמי חגיגה. הטעם לכך הוא שהבאת עולת ראייה ושלמי חגיגה דוחה יום טוב אך אינה דוחה שבת, וכיוון שיום טוב עצמו הוא שבת, נדחית הבאתם למחרת.
מחלוקת הצדוקים שברקע הדברים:
בכל מקרה שבו נדחית ההקרבה ליום ראשון - בין לבית שמאי בשבועות שחל ביום שישי, ובין לבית שמאי ולבית הלל בשבועות שחל בשבת - היה לחז"ל עניין מיוחד שאותו יום ראשון לא ייראה חגיגי יתר על המידה. הטעם לכך נעוץ בשיטת הצדוקים, שלדבריהם חג השבועות חייב לחול ביום ראשון: מכיוון שלא האמינו בתורה שבעל פה, קראו את לשון הכתוב כפשוטה ודרשו את "ממחרת השבת השביעית" כשבת ממש, ולפיכך שבועות שלמחרתה חל תמיד ביום ראשון.
ואילו אנו יודעים שאין זה פירושו של הכתוב: יום הבאת העומר, שהוא ה"ממחרת השבת" הראשון המוזכר בתורה, הוא רמז לחמישה עשר בניסן, היום הראשון של פסח, ולמחרתו הוא "ממחרת השבת". באותו יום מביאים את העומר, ושבעה שבועות לאחר מכן חל חג השבועות.
המיעוט מאופיו החגיגי של אותו יום:
משום כך, כאשר מביאים את הקרבנות ביום ראשון הסמוך לשבועות, אין רצוננו שייראה כאילו אנו מסכימים לדברי הצדוקים ומחזקים את ידיהם. לפיכך אומרת המשנה "אין כהן גדול מתלבש בכליו", ובביאור הדבר שני אופנים:
מחוץ לבית המקדש: בכל יום טוב היה הכהן הגדול לובש בגדים חגיגיים ונאים במיוחד אף כשלא היה עוסק בעבודה, ובאותו יום אינו לובשם, כדי שלא ייראה הדבר חגיגי מדי.
בשעת העבודה: אינו לובש את שמונת בגדי הכהן הגדול, שעליו ללבוש בבואו לעבוד. כלומר, הכהן הגדול מקפיד שלא לעשות את העבודה באותו יום, כדי למעט מאופיו החגיגי.
כמו כן, אף שבדרך כלל מי שמביא קרבן אין מתירים לו להספיד ולהתענות, ביום זה מתירים לו - הכל כדי שלא לקיים את דברי אותם צדוקים האומרים שעצרת חלה לעולם אחר השבת, ואין רצוננו להעניק לדבריהם מראית עין של חיזוק.