חגיגה, פרק שני, משנה ג'. המשנה הקודמת עסקה במחלוקת המתמשכת בשאלה האם הסמיכה על הקרבן - הנחת הידיים בכל הכוח על ראש הבהמה - מותרת ביום טוב, ולמדנו כי בית שמאי סברו שאין הסמיכה מותרת. בהתאם לכך באה המשנה שלפנינו.
שיטת בית שמאי:
"מביאין שלמים" - ביום טוב ניתן להביא קרבן שלמים: שלמי חגיגה ושלמי שמחה.
"ואין סומכין עליהם" - אך אין לעשות סמיכה, כשיטת שמאי במשנה הקודמת, שהרי הסומך נשען על הבהמה בכל כוחו ונמצא משתמש בבעלי חיים ביום טוב, דבר האסור. לדעת בית שמאי אף אין הכרח שהסמיכה תהיה סמוכה מיד לשחיטה, שלא כדעת בית הלל.
"אבל לא עולות" - אין מביאים ביום טוב את קרבן עולת הראייה. אף שהיא חובת יום טוב, יש לה זמן תשלומין וניתן להביאה לאחר יום טוב. אין בה משום אוכל נפש, שכן היא נשרפת כליל לה' ואינה באה לאכילת האדם; ומאחר שהמלאכות הכרוכות בה נעשות עבור קרבן שניתן להקריבו לאחר יום טוב, אין לעשותן עתה.
שיטת בית הלל:
"מביאין שלמים ועולות" - שלמים, כפי שהודו אף בית שמאי, משום שהם נאכלים; ואף עולות, שהרי התורה עצמה מכתיבה להביא את קרבן העולה ביום טוב.
"וסומכין עליהם" - אף הסמיכה נעשית, כשיטת הלל במשנה הקודמת, הסובר "תכף לסמיכה שחיטה" - שיש לעשות את הסמיכה סמוך לשחיטה. לפיכך סומכים הן על השלמים והן על העולות.
ראוי לציין כי הגמרא מבהירה שאף לדעת בית הלל אין מביאים ביום טוב קרבנות נדרים ונדבות, שהם קרבנות רשות, ואפילו שלמים.
לסיכום: במשנה זו נחלקו בית שמאי ובית הלל בקרבנות יום טוב: לדעת בית שמאי מביאים שלמים בלבד ואין סומכים עליהם, ולדעת בית הלל מביאים שלמים ועולות וסומכים על שניהם - ועם זאת, אף לשיטתם אין מקום לקרבנות רשות ביום טוב.