חגיגה, פרק ב, משנה ב. משנה זו עוסקת במחלוקת שנמשכה דורות רבים, והיא מתוארת כמחלוקת המשמעותית הראשונה שנפלה בהיסטוריה של כלל ישראל. המשנה פותחת ומלמדת כי כבר בתקופות המוקדמות של המשנה, זמן קצר לאחר אנשי כנסת הגדולה, נחלקו החכמים בעניין הסמיכה.
מהי סמיכה?
המביא קרבן יחיד חייב לסמוך את ידיו בכל כוחו על ראש הבהמה. השאלה היא האם מותר לעשות זאת ביום טוב: אף שאדם עשוי להתחייב בהבאת קרבן ביום טוב, האם רשאי הוא להניח את מלוא כוחו על ראש הבהמה? שהרי בכך נמצא הוא נשען על הבהמה, ואסור לאדם להישען על בהמה בשבת וביום טוב.
שורש המחלוקת:
הדבר תלוי בשאלה אם יש לסמוך דווקא סמוך להקרבת הקרבן. אם חובה לסמוך מיד לפני שהקרבן קרב, בהכרח תיעשה הסמיכה ביום טוב, שכן התורה מחייבת זאת. אך אם אין הסמיכה צריכה להיעשות מיד לפני הקרבן, ניתן לסמוך יום קודם - בערב יום טוב.
חמשת הזוגות ומחלוקתם:
יוסי בן יועזר אומר "שלא לסמוך" - אין לסמוך ביום טוב. יוסי בן יוחנן, בן דורו, אומר "לסמוך" - מותר לסמוך ביום טוב, ואף צריך לעשות זאת אז, מכיוון שהסמיכה חייבת להיעשות מיד לפני הבאת הקרבן.
יהושע בן פרחיה אומר "שלא לסמוך", ואילו ניתאי, שהיה עמו בדורו, אומר "לסמוך".
בדור הבא, יהודה בן טבאי אומר "שלא לסמוך", ואילו שמעון בן שטח אומר "לסמוך".
בדור שלאחריו, שמעיה אומר "לסמוך", ואילו אבטליון אומר "שלא לסמוך".
בדורו של הלל לא הייתה מחלוקת: שני תלמידי החכמים שעמדו בראש היו הלל ומנחם, והם לא נחלקו. "יצא מנחם" - ובעניין יציאתו קיימות שתי דעות: יש אומרים שהלך לשמש בממשלה, ואחרים אומרים כי למרבה הצער סר מדרך התורה. כך או כך, שוב לא עמד בראש הסנהדרין ועזב את מקומו.
"ונכנס שמאי" - שמאי נכנס במקומו של מנחם, ומעתה עומדים בראש הלל ושמאי. שמאי אומר "שלא לסמוך", והלל אומר "לסמוך".
"הראשונים היו נשיאים ושניים להם אבות בית דין":
בכל זוג וזוג, החכם הנזכר ראשון היה נשיא הסנהדרין, והחכם הנזכר שני היה אב בית דין - תפקיד משני בראשות הסנהדרין. נמצא כי בכל דור ודור נחלקו הנשיא ואב בית הדין בשאלה אם יש לסמוך ביום טוב על קרבנות היחיד שאדם מביא ביום טוב.