פרק ב', משנה א'. המשנה הקודמת סיימה בהזכרת דיני עריות, ומשום כך פותחת משנתנו בעניין הנוגע לעריות ולסייגים שהעמידו חכמים בלימודם.
"אין דורשין בעריות בשלושה":
אין הרב דורש ומבאר את ענייני העריות, היחסים האסורים, בפני שלושה תלמידים. הגמרא מבארת כי מדובר ב'סתרי עריות', ורש"י מפרש שהכוונה לאיסורים שאינם נזכרים במפורש בתורה אלא נלמדים בדרך דרשה, ובהם:
בתו מאישה שאינו נשוי לה.
אם חמיו.
אם חמותו.
טעם הדבר, כמבואר בגמרא: חוששים שמא בשעה שתלמיד אחד נושא ונותן עם הרב, יעסקו שני התלמידים הנותרים בדיון ביניהם בדקדוק הלכתי דק, ולא יקשיבו לדברי הרב. מתוך כך עלולים הם לבוא לידי טעות ולהתיר דבר האסור. חשש זה העמידו חכמים דווקא בתחום זה ולא בשאר חלקי התורה, משום שיש באדם חולשה כלפי איסורים אלו.
אולם בפני שני תלמידים מותר לדרוש: אף אם אחד מהם יעמיק בדיון עם הרב, השני, שאין לו עם מי לשוחח, יטה אוזן לדבריהם ולא יחמיץ דבר.
"ולא במעשה בראשית בשניים":
אין הרב דורש את מעשה בראשית, סיפור הבריאה, בפני שני תלמידים, אלא בפני תלמיד יחיד בלבד. דין זה נלמד מפסוק.
"ולא במרכבה ביחיד":
המרכבה היא תיאור מרכבת הקודש של הקדוש ברוך הוא, המתוארת בתחילת ספר יחזקאל. בעניין זה אין ללמד אפילו תלמיד יחיד, "אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו" - תלמיד המבין דבר מתוך רמז בלבד ומשיג עניינים מכוח עצמו. לתלמיד כזה די למסור את ראשי הפרקים, והוא משלים את השאר בכוחות עצמו.
"כל המסתכל בארבעה דברים":
כל המעמיק בארבעה תחומים אלו - "ראוי לו כאילו לא בא לעולם", ראוי היה לו שלא בא לעולם כלל. ואלו הם:
מה למעלה - מעל השמים, מעל היקום.
מה למטה.
מה היה לפני שנברא העולם.
מה עתיד לבוא לאחר מכן.
אלו עניינים שאין ביכולתו של בן אנוש למקד בהם באמת את מחשבתו, ואין ראוי לאדם להשקיע בהם את זמנו.
וכן מי שאינו חס על כבוד קונו, על כבודו של הקב"ה. הגמרא מבארת שהכוונה למי שעובר עבירה בסתר, כאומר כביכול: אין הקב"ה רואה אותי. אף עליו נאמר שראוי היה לו שלא בא לעולם.