חגיגה, פרק א', משנה ז'. במשנה הקודמת למדנו כי מי שלא הביא את קרבנות יום טוב שלו באחד מימי החג, שוב אינו יכול להשלימם והפסיד את זמנו, ועל כך הביאה המשנה את הפסוק בקהלת: "מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות". במשנתנו מובאים פירושים אחרים לאותו פסוק, המסבים אותו לעניינים אחרים לגמרי.
רבי שמעון בן מנסיא אומר:
"איזהו מעוות שאינו יכול לתקון? זה הבא על הערווה והוליד ממנה ממזר" - מי שבא על אישה האסורה עליו ונולד מכך ממזר, גרם עיוות שאין לו תקנה. הממזר אינו יכול להינשא לישראל; ואף אם יישא ממזרת, דבר המותר לו, עתידים להיוולד ממנו ממזרים נוספים.
את הדברים מעמידה המשנה כנגד עבירות אחרות: "אם תאמר בגונב וגוזל, יכול הוא להחזירו ויתקן" - הגנב והגזלן, אף שמעשיהם חמורים, בידם להשיב את החפץ ולתקן את אשר עיוותו. אך מי שהוליד ממזר, הביא לעולם מציאות חדשה שאין בכוחו לבטלה.
רבי שמעון בן יוחאי אומר:
"אין קורין מעוות אלא למי שהיה מתוקן בתחילה ונתעוות" - אין נוקטים בלשון 'מעוות' אלא בדבר שהיה ישר ומתוקן מלכתחילה, ורק לאחר מכן נתעקם. "ואיזה? זה תלמיד חכם הפורש מן התורה" - תלמיד חכם שהיה מתוקן וישר, ופרש מלימוד התורה, רחמנא ליצלן. הוא זה שנעשה מעוות, וזהו "מעוות אשר לא יוכל לתקון" - אלא אם כן ישוב בתשובה.
לסיכום: במשנה זו נלמדו שני פירושים נוספים לפסוק "מעוות לא יוכל לתקון": לדעת רבי שמעון בן מנסיא מדובר בבא על הערווה והוליד ממנה ממזר, שאין בידו להשיב את המצב לקדמותו, בשונה מן הגונב והגוזל היכולים להחזיר ולתקן; ולדעת רבי שמעון בן יוחאי אין שם 'מעוות' אלא על מי שהיה מתוקן ונתעוות, והוא תלמיד חכם הפורש מן התורה, שתקנתו בתשובה.