אנו ניגשים למשנה ח' בפרק א' של מסכת חגיגה. משנה זו עוסקת בהלכות שהסמך שלהן מן הפסוקים שבחומש מועט ביותר, ורובן מקורן בתורה שבעל פה. שייכותה לענייננו אינה אלא משום שהיא מזכירה את החגיגות, הלוא הוא קרבן החגיגה.
"היתר נדרים פורחין באוויר ואין להם על מה שיסמכו":
הכוונה היא לאפשרות להתיר נדרים - הלכה הפורחת באוויר, שאין לה על מה להישען, שכן בחומש כמעט שאין מקור המצביע על עניין היתר הנדרים. רש"י מבאר כי אין להם אלא רמז מועט במקרא.
ואולם לחכמים מסורת מן התורה שבעל פה, ואילו בתורה שבכתב עצמה מצוי בעניין זה מעט שבמעט. הרמז נלמד מן הפסוק "לא יחל דברו" - הוא אינו רשאי לחלל את דברו, אך אחרים רשאים להתיר לו. אין זו אלא אסמכתא בעלמא, רמז מדרבנן, ואין זו משמעותו האמיתית של הפסוק; עיקרו של הדבר מן התורה שבעל פה הוא.
"הלכות שבת, חגיגות והמעילות - הרי הם כהררים התלויים בשערה":
הלכות שבת.
הלכות חגיגה.
הלכות מעילה - ההלכות הנוגעות לאדם שנהנה מן ההקדש, ועליו להביא על כך קרבן מעילה.
שלושת התחומים הללו נמשלו להרים התלויים בשערה, "שהן מקרא מועט והלכות מרובות" - הפסוקים התומכים בהם מועטים, ואילו כמות ההלכות הנובעת מהם מרובה.
"הדינים והעבודות, הטהרות והטומאות ועריות - יש להם על מה שיסמכו":
"הדינים" - ענייני חושן משפט, הלכות דיני ממונות.
"והעבודות" - אופן עבודת ה' בבית המקדש בקרבנות.
"הטהרות והטומאות" - ההלכות הנוגעות לטומאה וטהרה.
"ועריות" - ההלכות הנוגעות ליחסים אסורים.
בתחומים אלו יש על מה שיסמכו, שכן פסוקים רבים יותר עומדים לרשותם, ומהם ניתן ללמוד את אותן הלכות.
ואף על פי כן מסיימת המשנה: "הן הן גופי תורה" - שני התחומים כאחד, הן אלו שיש להם סמך ישיר מן הפסוקים והן אלו שלכאורה אין להם, כולם נחשבים חלקים עיקריים של התורה, בין אם נלמדו מן התורה שבכתב ובין אם נלמדו בעיקרם מן התורה שבעל פה.
לסיכום: במשנה זו למדנו על חלוקת ההלכות לפי מידת אחיזתן בפסוקי התורה שבכתב: היתר נדרים הפורח באוויר ואין לו אלא אסמכתא מן הפסוק "לא יחל דברו"; הלכות שבת, חגיגה ומעילה שהן כהררים התלויים בשערה - מקרא מועט והלכות מרובות; והדינים, העבודות, הטהרות והטומאות והעריות שיש להם על מה שיסמכו. ולמרות ההבדל ביניהם, כולם כאחד גופי תורה הם.