חגיגה, פרק א', משנה ו'. משנתנו דנה בדינו של מי שהחמיץ את ההזדמנות להביא את קרבנותיו ביום טוב, ובשאלה עד מתי בידו להשלים את שהחסיר.
לשון המשנה:
"מי שלא חג ביום טוב ראשון של חג - חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון של חג".
הדין האמור כאן מתייחס לשני הקרבנות כאחד:
עולת ראייה.
שלמי חגיגה.
מי שלא הביא אותם ביומו הראשון של החג - וכאן מדובר בחג הסוכות - אין ההזדמנות אובדת ממנו, אלא נתונים לו ימי תשלומין:
כל ימי הרגל: ביכולתו להביא את הקרבנות בכל שבעת ימי הסוכות.
יום טוב האחרון: אף בשמיני עצרת, היום האחרון ממש. ואף על פי שבמובנים מסוימים נחשב שמיני עצרת ליום טוב בפני עצמו, עדיין הוא משמש כהשלמה לעולת הראייה ולשלמי החגיגה של סוכות.
עבר הרגל ולא חג:
"עבר הרגל ולא חג - אינו חייב באחריותו" - משחלף הרגל כולו ולא הביא את קרבנותיו, פקעה ממנו החובה ואין עליו להשלימה. אכן מאוחר מדי, וכך נוקטת המשנה בלשונה.
ואף שאין מוטלת עליו עוד אחריות כלשהי, על אדם זה נאמר הפסוק בקהלת: "מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות" - מה שנתעוות ונסטה שוב אינו ניתן לתיקון, והחיסרון אינו בא במניין. מאוחר מדי, ואין בידו לעשות דבר בנקודה זו.
לסיכום: משנתנו קובעת כי מי שלא הקריב את עולת הראייה ואת שלמי החגיגה ביום טוב הראשון, רשאי להשלימם בכל ימי הרגל ואף ביום טוב האחרון; אך משעבר הרגל כולו - שוב אין עליו אחריות ואין בידו תקנה, ועליו נאמר "מעוות לא יוכל לתקון".