חגיגה, פרק א', משנה ה'. כפי שהזכרנו, שני סוגי קרבנות חייב אדם להביא ביום טוב: עולות ראייה ושלמי חגיגה. העולות כולן נאכלות על גבי המזבח, ואילו השלמים נאכלים בעיקרם על ידי הבעלים. השאלה העומדת לפנינו היא כיצד לאזן בין מצבו הכספי של האדם לבין מספר האוכלים שעמו, כדי לקבוע את אופן החלוקה בין שני סוגי הקרבנות.
ארבעת המצבים שבמשנה:
"מי שיש לו אוכלים מרובים ונכסים מעטים" - אדם שיש לו פיות רבים להאכיל ביום טוב, אך ממונו מועט. במקרה זה "מביא שלמים מרובים ועולות מעטות" - ריבוי השלמים עדיף, שכן הם המאכילים את האנשים הזקוקים לאכול מהם.
"נכסים מרובים ואוכלים מעטים" - אדם שיש בידו ממון רב, אך מעטים האוכלים על שולחנו וביתו קטן. במקרה זה עליו לנהוג להפך: "מביא עולות מרובות ושלמים מעוטות" - ירבה בעולות וימעיט בשלמים, שהרי מועטים הם האנשים שיש להאכילם.
"זה וזה מעט" - כאשר ממונו מועט וגם האוכלים עמו מועטים, על זה נאמר השיעור המינימלי: עולת הראייה במעה כסף, וחגיגה בשתי כסף. זוהי שיטת בית הלל, שראינו קודם לכן במשנה ב', וכך יש לנהוג כאשר הכספים מועטים והאוכלים מעטים.
"זה וזה מרובים" - כאשר יש לאדם ממון רב וגם פיות רבים להאכיל, על זה נאמר: "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוקיך אשר נתן לך" - יתן כפי מתנת ידו וכפי הברכה שהעניק לו הקדוש ברוך הוא, וירבה גם בעולות וגם בשלמים.
לסיכום: המשנה מלמדת כי חלוקת הקרבנות בין עולות ראייה לשלמי חגיגה נקבעת על פי שני נתונים - מספר האוכלים ושיעור הנכסים. מרובים האוכלים ומועטים הנכסים, ירבה בשלמים; מרובים הנכסים ומועטים האוכלים, ירבה בעולות; היו אלו ואלו מועטים, יסתפק בשיעור המינימלי של מעה כסף ושתי כסף כשיטת בית הלל; והיו אלו ואלו מרובים, יביא כברכת ה' אשר נתן לו.