חגיגה, פרק א', משנה ד'. משנה זו עוסקת בשאלה אילו קרבנות ניתן להשתמש בהם כדי לקיים את עניין השמחה, כך שאין בהכרח צורך להביא שלמי שמחה מיוחדים רק כדי שיהיה די בשר לאכילה.
"ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ובנדבות ובמעשר בהמה":
ישראל, כלומר יהודים שאינם כהנים, יכולים לקיים את חובתם לאכול בשר של שמחה באמצעות קרבנות שהביאו ממילא:
נדרים - קרבן שנדר האדם להביא.
נדבות - בהמה שהקדיש בפועל, באומרו על בהמה מסוימת: זה קרבן.
מעשר בהמה - אחד מכל עשרה בעלי חיים שיש להביאו כקרבן. גם בו, כשמביאו כקרבן, ניתן לקיים את שלמי השמחה.
"והכהנים בחטאות ובאשמות ובבכור ובחזה ושוק":
הכהנים יכולים לקיים את המצווה בבשר הקרבנות שהם זוכים לאכול:
חטאות ואשמות - קרבן חטאת וקרבן אשם שמביאים ישראלים, ולכהנים זכות לאכול את בשרם. בהם יכולים הכהנים לקיים את מצוות השמחה שלהם.
בכור - קרבן בכור שהכהן זוכה לאכלו, אף בו יכול הוא להשתמש.
חזה ושוק - מכל קרבן שלמים שישראל מביא, עליו לתת לכהן את החזה ואת השוק (הרגל), והכהן אוכלם. אף בהם יכול הכהן לקיים את מצוות שלמי השמחה שלו.
"אבל לא בעופות ולא במנחות":
קרבנות העוף, כגון חטאת העוף הנאכלת על ידי הכהן, וכן המנחות, הנאכלות אף הן על ידי הכהנים, אינם יכולים לשמש לקיום מצוות השמחה. הטעם לכך: שמחה צריכה להיות בבשר בהמה דווקא, ולא במוצרי דגן ולא בעופות.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אין הכרח להביא שלמי שמחה מיוחדים, אלא ניתן לקיים את חובת השמחה בבשר קרבנות שממילא באים לידי אכילה: ישראל - בנדרים, בנדבות ובמעשר בהמה; והכהנים - בחטאות, באשמות, בבכור ובחזה ושוק. לעומת זאת, אין יוצאים ידי חובה בעופות ובמנחות, שכן השמחה תלויה בבשר בהמה.