לפנינו משנה ג' בפרק א' של מסכת חגיגה. משנה זו נסמכת על עיקרון יסודי בדיני מעשר שני: הכספים שעליהם נפדו פירות מעשר שני מוגבלים בשימושם בשני מובנים:
אין להשתמש בהם אלא לצורכי אכילה, ולא לשם חובה אחרת.
כל קרבן שהאדם חייב בהבאתו אינו בא ממעות מעשר שני, אלא ממעות חולין שאין בהן קדושה.
"עולות במועד באות מן החולין":
המשנה קובעת כי העולות הבאות במועד באות מן החולין. הגמרא מבארת כי לשון המשנה חסרה, ובאמת מדובר בשני סוגים שונים של עולות:
עולות נדר ונדבה - שאדם מביא מרצונו, בין שנדר להביא קרבן ובין שהפריש בהמה ואמר "זו תהיה קרבן". אלו אינן קרבות ביום טוב עצמו, אלא בחול המועד בלבד.
עולות ראיה - שהאדם חייב בהבאתן, ואפשר להקריבן אף ביום טוב.
שתיהן כאחת אינן באות אלא מן החולין, ושני טעמים לדבר: ראשית, העולה אינה נאכלת כלל, ואילו כספי מעשר שני נועדו לצורכי אכילה. שנית, כל קרבן חובה שמוטלת על האדם אחריות להביאו בא מן החולין ולא ממעשר שני.
"והשלמים מן המעשר":
כנגד העולות מעמידה המשנה את השלמים, והכוונה כאן לשלמי שמחה. יש להבחין בין שני סוגי שלמים:
שלמי חגיגה: חובה מן התורה להביא קרבנות לצורך יום טוב ולאכול מהם, ואף אם יש בידי האדם בשר מרובה מקרבנות אחרים, חובת שלמי חגיגה במקומה עומדת.
שלמי שמחה: אינם באים אלא כאשר אין בידי האדם בשר אחר. אם יש לו שלמי חגיגה מרובים, אין עליו חובה להביא שלמי שמחה, שכן כל תכליתם לוודא שיהיה די בשר לקיום מצוות השמחה באכילת בשר קרבנות ביום טוב.
מאחר שאין בשלמי שמחה חובה עצמית, אלא הם באים לקיום השמחה בלבד, הרשות נתונה להביאם מכספי מעשר שני. זוהי כוונת המשנה באומרה "והשלמים מן המעשר".
מחלוקת בית שמאי ובית הלל ביום טוב הראשון של פסח:
ביום טוב הראשון של פסח מביאים שלמי חגיגה, ובהם נחלקו:
"בית שמאי אומרים מן החולין" - שכן שלמי חגיגה חובה הם, שלא כשלמי שמחה שאין בהם חובה מוחלטת אלא רק כשאין בשר אחר. משום כך אין להביאם אלא מן החולין.
"ובית הלל אומרים מן המעשר" - שאף ממעות מעשר שני אפשר להביאם.
הגמרא מבהירה כי אין בית הלל חולקים על העיקרון היסודי, שדבר הבא בתורת חובה צריך לבוא מן החולין. אין מחלוקתם אלא בתוספת: לאחר שהעלות הבסיסית של שלמי החגיגה שולמה ממעות חולין, האם רשאי האדם להוסיף ולהרחיב את הקרבן ממעות מעשר שני. זו כוונת בית הלל באומרם "מן המעשר" - התוספת בלבד באה ממעשר שני, ואילו החובה הבסיסית מכוסה בכספי חולין.
מדוע נקטה המשנה דווקא "יום טוב הראשון של פסח"?
הזכרת שלמי החגיגה של יום טוב הראשון של פסח באה להעמידם כניגוד לחגיגה הבאה בארבעה עשר, בערב פסח. חגיגת ארבעה עשר הובאה כדי שיהיה די בשר וייאכל קרבן פסח על השובע, ומאחר שאין זו חובה עצמית אלא השלמת שובע בלבד, מותר להביאה ממעות מעשר שני. כנגדה נקטה המשנה את יום טוב הראשון, שבו מדובר בשלמי חגיגה שיש חובה להביאם. אמנם אותו דין נוהג גם ביום טוב הראשון של סוכות ושל שבועות, ולא נקטה המשנה את פסח אלא כדי להעמידו כניגוד לחגיגת ערב פסח, הבאה ממעות מעשר שני.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי כספי מעשר שני מיועדים לצורכי אכילה ואינם משמשים לקרבן חובה. העולות - בין של נדר ונדבה ובין של ראיה - באות מן החולין, שכן אינן נאכלות ואף יש בהן חובה; שלמי שמחה, שאין בהם חובה עצמית, באים מן המעשר. בשלמי החגיגה של יום טוב הראשון של פסח נחלקו בית שמאי ובית הלל, ולדעת בית הלל אין המעשר בא אלא לתוספת, ואילו עיקר החובה מן החולין. הזכרת יום טוב הראשון של פסח באה להעמידו כניגוד לחגיגת ארבעה עשר, הבאה ממעות מעשר שני.