חגיגה, פרק א', משנה ב'. משנה זו עוסקת בשני הקרבנות שאדם חייב להביא בעלייתו לבית המקדש:
עולת ראייה - קרבן עולה, הנשרף כולו על גבי המזבח, ואין בו אכילה כלל.
שלמי חגיגה - קרבן שלמים, הנאכל בעיקרו על ידי הבעלים המביא אותו, וחלקים ממנו נאכלים אף על ידי הכהנים.
המשנה דנה בשאלה כמה כסף על האדם להוציא על כל אחד מן הקרבנות הללו, ובה נחלקו בית שמאי ובית הלל: על איזה מן הקרבנות יש להוציא את הסכום הגדול יותר.
שיטת בית שמאי:
"בית שמאי אומרים: הראייה שתי כסף, והחגיגה מעה כסף" - על עולת הראייה, הנשרפת כולה, יש להוציא שתי כסף, שהן שתי מעה כסף (מעה היא שישית הדינר); ואילו על קרבן החגיגה, שהוא שלמים ונאכל, מוציא מעה אחת בלבד - מחצית הסכום.
לדעת בית שמאי, העולה היא הקרבן שראוי להוציא עליו יותר, שהרי היא ניתנת כולה לגבוה; ואילו קרבן החגיגה, שהוא לשימושו האישי יותר של האדם, אין מוציאים עליו כל כך הרבה.
שיטת בית הלל:
"ובית הלל אומרים: ראייה מעה כסף, וחגיגה שתי כסף" - בית הלל אומרים בדיוק ההפך: על קרבן הראייה, הנשרף כולו ומוקרב כליל להקדוש ברוך הוא, מוציאים מעה כסף אחת בלבד; ואילו על החגיגה מוציאים שתי כסף.
וטעם הדבר: בקרבן החגיגה יש הנאה לכמה צדדים -
לגבוה - חלק ממנו נשרף על המזבח, כביכול להקדוש ברוך הוא.
לכהנים - חלק ניתן להם.
לבעלים - חלק נאכל על ידיהם.
משום כך צריך קרבן החגיגה להיות בעל ערך גדול יותר.
לסיכום: נחלקו בית שמאי ובית הלל בשיעור ההוצאה על שני קרבנות העלייה לרגל. בית שמאי מחייבים שתי כסף בעולת הראייה ומעה כסף בחגיגה, שכן העולה כולה לגבוה; ובית הלל מחייבים מעה כסף בראייה ושתי כסף בחגיגה, שכן בחגיגה שותפים המזבח, הכהנים והבעלים.