ברוכים הבאים למסכת חגיגה, פרק א' משנה א'. מסכת זו עוסקת בעיקרה במצוות הראייה - החובה להיראות בבית המקדש בשלושת הרגלים, בפסח, בשבועות ובסוכות - ובקרבנות שאדם חייב להביא במהלך אותם רגלים.
לשון המשנה: "הכל חייבין בראייה" - מצוות ראייה היא המצווה להיראות בבית המקדש בשלושת הרגלים, לבוא ולהביא קרבן עולת ראייה, קרבן עולה שכולו נשרף, המובא כאשר אדם נראה בבית המקדש.
הפטורים מן הראייה:
חירש - הגמרא מבהירה כי הפטור חל אפילו על חירש המדבר, ואין זה משום שאינו בר חיוב במצוות, שהרי חירש המדבר חייב במצוות. הטעם הוא שמצוות ראייה לומדת את הלכותיה ממצוות הקהל, הכינוס הנערך פעם אחת בכל מחזור שמיטה, שבו התכנס כל העם בבית המקדש לשמוע את קריאת התורה. שם נאמר "למען ישמעו" - ומכאן שמי שאינו יכול לשמוע אינו חייב, ואפילו אם הוא יכול לדבר.
שוטה וקטן - מפני שאינם בני חיוב במצוות.
טומטום - מי שאיברי המין שלו מכוסים ואין ברור אם הוא זכר או נקבה. מאחר שייתכן שהוא נקבה, ונשים אינן חייבות במצוות ראייה, אף הוא פטור, שכן נלמד שהחייב צריך להיות זכר ודאי.
אנדרוגינוס - מי שיש לו איברי מין נקביים וזכריים כאחד.
נשים - אינן חייבות.
עבדים כנעניים - עבד כנעני שטרם שוחרר, שכן אינו חייב אלא במצוות שאישה חייבת בהן, ומאחר שאישה פטורה אף הוא פטור.
החיגר - שאינו יכול ללכת.
הסומא - והגמרא אומרת שנכלל בכך אפילו מי שהוא עיוור בעין אחת בלבד.
החולה והזקן.
מי שאינו יכול לעלות ברגליו - הגמרא מסבירה שמדובר במי שהוא עדין ומפונק ביותר, ומשום כך אין ביכולתו לעלות מירושלים אל בית המקדש.
הגדרת הקטן:
הגמרא מבקשת לעמוד על הגדרה מדויקת: איזהו קטן הפטור מן החיוב? יש להקדים כי הקטן, אף שאינו מחויב במצוות מצד עצמו, שהרי הוא למטה מגיל בר מצווה, מכל מקום במצוות ראייה קיימת חובה על האב לחנכו. השאלה היא, אפוא, באיזה שלב מתחילה חובת החינוך.
בית שמאי: "כל שאין יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית" - כל עוד יכול האב להרכיבו על כתפיו, די בכך כדי לחייבו בחינוך.
בית הלל: "כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית" - מדובר בגיל מבוגר מעט יותר, שבו הילד מסוגל לאחוז ביד אביו ולעלות ברגליו.
מקור הדין בלשון הכתוב: "שלוש רגלים". התורה יכולה הייתה לומר "שלוש פעמים", ובחרה לומר "שלוש רגלים" כדי לרמז שנדרשת יכולת לעלות ברגליים. מטעם זה פטורים החיגר ומי שאינו יכול לעלות ברגליו. וכשם שהגדול אינו חייב כאשר אין ביכולתו לעלות, כך גם בקטן: אם אין הילד מסוגל ללכת על רגליו, אין אביו חייב לחנכו, לדעת בית הלל.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הכל חייבים בראייה, ועמדנו על רשימת הפטורים - חירש (אף המדבר, מגזירת הכתוב "למען ישמעו" שבמצוות הקהל), שוטה, קטן, טומטום, אנדרוגינוס, נשים, עבדים כנעניים, חיגר, סומא, חולה, זקן ומי שאינו יכול לעלות ברגליו. כמו כן עמדנו על מחלוקת בית שמאי ובית הלל בהגדרת הקטן לעניין חובת חינוכו, ועל הלימוד מן הלשון "שלוש רגלים" המתנה את החיוב ביכולת העלייה ברגליים.