ביצה, פרק חמישי, משנה ו. המשנה עוסקת במי שפירותיו מונחים בעיר אחרת, מחוץ לתחום שבו הוא רשאי להלך, ואילו בני אותה העיר הניחו עירוב תחומין באמצע הדרך שבין שתי הערים, ובכך אפשרו לעצמם לבוא אליו. השאלה היא האם רשאים הם להביא עמם גם את פירותיו.
לשון המשנה:
"מי שהיו פירותיו בעיר אחרת" - אדם שפירותיו מונחים בעיר אחרת, מחוץ לתחומו.
"ועירבו בני אותה העיר להביא אצלו מפירותיו" - אנשים מן העיר שבה מונחים הפירות הניחו עירוב תחומין כדי שיוכלו לילך אל העיר האחרת, וברצונם להביא עמם מפירותיו.
"לא יביאו לו" - אין הם רשאים בכך.
"ואם עירב הוא - פירותיו כמוהו" - אם הבעלים עצמו הניח עירוב, הרי הפירות כמוהו: כשם שהוא רשאי לעבור מעיר לעיר, כך רשאים פירותיו לעבור עמו.
טעם הדבר: העירוב שעשו בני אותה העיר מועיל להם עצמם בלבד, ואין בכוחו להשפיע על הפירות, שכן אין הפירות שייכים להם אלא לבעליהם, והוא לא הניח עירוב תחומין המחבר בין שתי הערים. לפיכך, אף שהם רשאים לבוא, הפירות חייבים להישאר במקומם.
הבהרת הגמרא:
הגמרא מבהירה שדין המשנה, שהפירות נגררים אחר תחומו של הבעלים, נאמר דווקא באופן מסוים, ויש להבחין בין שני מקרים:
ייחד להם מקום: כאשר הפקיד את פירותיו אצל אנשי אותה עיר וייחד להם מקום מיוחד, לא קיבלו המפקידים עליהם אחריות לשמירת הפירות, שהרי הבעלים שמר עליהם בעצמו בכך שהניחם במקום מיוחד. לפיכך יש לפירות דין התחום של הבעלים, ואי אפשר להביאם אליו משום שהם מחוץ לתחומו - אלא אם כן הניח עירוב.
לא ייחד להם מקום: כאשר הפקיד את הפירות ולא הפריש עבורם מקום נפרד, אלא השאירם בידי מי שהפקידם אצלו, הרי אף שהפירות שייכים לו מבחינה ממונית, מכיוון שהם נתונים תחת שליטתו ואחריותו של הנפקד, הם מקבלים את מעמד התחום של הנפקד. במקרה זה אין דין המשנה חל, ורשאים בני העיר להביא את הפירות, שכן הפירות הולכים אחר תחומם שלהם.
לסיכום: במשנה למדנו שפירות המונחים בעיר אחרת נגררים אחר תחום בעליהם, ולפיכך אין בני העיר שעירבו רשאים להביאם, ורק אם עירב הבעלים עצמו - "פירותיו כמוהו". הגמרא הבהירה שדין זה נאמר כשייחד לפירות מקום ולא קיבל הנפקד אחריות עליהם; אך כשלא ייחד להם מקום והם מסורים לאחריות הנפקד, הרי הם הולכים אחר תחומו של הנפקד ומותר להביאם.