לפנינו משנה ז בפרק ה, המשנה האחרונה שבפרק. שני עניינים נידונים בה: הולכת מנות ביד אורחים שעשו עירוב תחומין, ודין השקייתן ושחיטתן של בהמות מדבריות ובייתות.
"מי שזימן אצלו אורחים - לא יוליך בידם מנות":
המדובר במי שהזמין אליו אורחים המתגוררים מחוץ לתחום, והללו עשו עירוב תחומין כדי שיוכלו לבוא ולבקרו. אין המארח רשאי לשלוח בידיהם מנות מזון בשובם לביתם - שאריות הסעודה וכיוצא בזה. הטעם לכך: מזון זה לא היה בתחומם עם כניסת יום טוב, אלא בתחומו של המארח, ומשום כך אינו נכלל בעירוב התחומין שלהם ואין הם רשאים להוליכו עמם.
"אלא אם כן זיכה להם מערב יום טוב":
אם זיכה המארח את המנות לאורחים עוד בערב יום טוב - למשל, שגרם לאדם אחר לזכות בהן עבורם בקניין - נעשו המנות שלהם קודם כניסת יום טוב. ממילא נכפף המזון עם כניסת החג לעירוב התחומין שלהם, ומאחר שעשו עירוב, רשאים הם להוליכו עמם בשובם.
"אין משקין ושוחטין את המדבריות":
המדבריות הן הבהמות החיות במדבר, מחוץ לעיר. נהגו להשקות את הבהמה קודם שחיטתה משתי סיבות:
כדי להקל על הפשטת העור.
ולדעת אחרים, כדי לסייע בהסרת הסירכות שבריאה.
אין עושים אף אחת מפעולות אלו בבהמות המדבריות, משום שהן נחשבות מוקצה - אין דעתו של אדם עליהן ואינן עומדות לשימושו.
"אבל משקין ושוחטין את הבייתות":
בהמות הבית מותרות בהשקאה ובשחיטה, ומגדירה המשנה מיהן:
"אלו הן בייתות" - הלנות בעיר. מאחר שהן שוהות בתוך העיר ומצויות באזור, הרי הן מוכנות ועומדות ואינן מוקצה.
"מדבריות" - הלנות באפר, הן הבהמות הלנות בשדות. מאחר שאין דעתו של אדם עליהן עם כניסת יום טוב, הרי הן נחשבות מוקצה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אין המארח מוליך מנות ביד אורחיו שעשו עירוב תחומין, אלא אם כן זיכה להם את המנות מערב יום טוב, שאז נכללות הן בעירובם. עוד למדנו את ההבחנה שבין בהמות מדבריות, הלנות באפר ונחשבות מוקצה, לבין בהמות בייתות, הלנות בעיר ומוכנות לשימוש, שמותר להשקותן ולשוחטן.
בכך מסתיימת המסכת - מסכת ביצה, ויש הקוראים לה 'ביעה'. אנו מקווים שתצטרפו אלינו למסכת הבאה, מסכת ראש השנה.