ביצה, פרק ה', משנה ד'. אנו ממשיכים בדיון בהלכות תחומין, וכעת בדינם של כלים ומרכיבים שאולים ביום טוב - לפי מי נקבע תחומם.
השואל כלי מחברו:
"השואל כלי מחברו מערב יום טוב - כרגלי השואל" - תחום הכלי נקבע לפי תחומו של השואל, שכן השאילה נעשתה קודם כניסת יום טוב. הלכות תחומין נכנסות לתוקפן עם כניסת יום טוב, ובאותה שעה כבר היה הכלי ברשות השואל.
"ביום טוב - כרגלי המשאיל" - תחום הכלי נקבע לפי תחומו של המשאיל, משום שבתחילת יום טוב היה הכלי עדיין ברשותו.
האישה ששאלה מחברתה:
המשנה ממשיכה: "האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה - הרי אלו כרגלי שתיהן". אישה ששאלה מחברתה תבלין, מים ומלח לצורך העיסה שהיא מכינה - העיסה מקבלת את דינן של שתי הנשים כאחת. משמעות הדבר: הבצק אינו רשאי לנוע אלא בשטח החופף לשני התחומים, כלומר במקום שבו שתי הנשים מותרות בהילוך. אם תחומיהן שונים, זהו המקום היחיד שבו יוכל בצק זה לנוע ביום טוב.
דעת רבי יהודה:
"רבי יהודה פוטר במים" - לדעת רבי יהודה אין קובעים את דין העיסה על פי המים. אישה ששאלה מים מחברתה, אין בכך בעיה, שכן המים שבתוך הבצק אינם ניכרים ואינם נחשבים משמעותיים דיים. הם מאבדים את מעמדם העצמאי ובטלים בעיסה, ולפיכך אין בשותפותה של המשאילה כדי לקבוע את התחום.
אולם במלח אין רבי יהודה חולק, משום שמדובר במלח גס הניכר ומורגש בעיסה. אילו היה זה מלח דק הנמס בתוך הבצק, היה רבי יהודה נותן לו דין כמים - בטל בעיסה, ותרומתה של המשאילה חסרת משמעות.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי כלי שנשאל מערב יום טוב הולך אחר רגלי השואל, וכלי שנשאל ביום טוב עצמו הולך אחר רגלי המשאיל, הכול לפי מקום הימצאו בכניסת יום טוב. עוד למדנו כי עיסה שנעשתה מתבלין, מים ומלח שאולים - הרי היא כרגלי שתי הנשים, ואינה זזה אלא בתחום המשותף להן. רבי יהודה פוטר במים, שהם בטלים בעיסה, אך מודה במלח הגס הניכר בה.