המשנה שלפנינו דנה בדברים האסורים מדברי חכמים בשבת וביום טוב, ומחלקת אותם לשלוש קטגוריות:
משום שבות - דבר שחכמים אסרו, ואין בו כל תוכן של מצווה כשלעצמו.
משום רשות - דבר שיש בו מעט מצווה, אך אין הוא חובה גמורה, ואף על פי כן אסרוהו חכמים.
משום מצווה - דברים שהם מצווה גמורה, ואף על פי כן נאסרו מדרבנן.
לשון המשנה:
"כל שחייבין עליו משום שבות, משום רשות, משום מצווה - בשבת, חייבין עליו ביום טוב". המונח "חיוב" מיוחס בדרך כלל לחיוב קורבן או מלקות, אך כאן הכוונה לאיסור דרבנן בלבד. כלומר: כל דבר האסור באחת משלוש הקטגוריות הללו בשבת, אסור לעשותו אף ביום טוב.
ואלו הן משום שבות:
"לא עולין באילן" - אין לטפס על עץ, שמא יתלוש עלים או ענפים ויעבור על מלאכת תולש.
"ולא רוכבין על גבי בהמה" - שמא יקטום זמורה כדי להכות בה את הבהמה.
"ולא שטין על פני המים" - שמא יבוא לעשות מין כלי, מצוף.
"ולא מטפחין, ולא מספקין, ולא מרקדין" - אין מוחאים כפיים, אין סופקים כף על ירך ואין רוקדים (ומשום כך נהוג למחוא כפיים בשינוי). שלושתם נאסרו מחשש שמא יבוא לתקן כלי נגינה.
בכל אלו אין כל רכיב של מצווה, ולכן הם בכלל "שבות" בלבד.
ואלו הן משום רשות:
דברים שאין בהם חובה גמורה, אך יש בהם מקצת מצווה:
"לא דנין" - אין יושבים בדין. אין זו מצווה גמורה, שכן מדובר במקרה שיש בעיר גדולים ממנו הפנויים לדון, ואין הדבר מוטל עליו במלואו.
"ולא מקדשין" - אין מקדשים אישה, אף שיש בכך מצווה. מדובר במי שכבר נשוי ויש לו אישה וילדים, ואין עליו חובת המצווה עצמה.
"ולא חולצין" - אין עושים חליצה, שכן מדובר במקרה שיש אח גדול ממנו שיכול לעשות זאת.
"ולא מייבמין" - אין עושים מעשה ייבום עם אלמנת אחיו, מאותו טעם: יש אח אחר, גדול ממנו, שיכול לקיים זאת.
ואלו הן משום מצווה:
דברים האסורים אף שהם מצוות גמורות:
"לא מקדישין" - אין מקדישים דבר להקדש בשבת וביום טוב.
"ולא מעריכין" - אין נודרים נדר ערכין, שבו קצבה התורה ערך מסוים לאנשים לפי גיל ומין.
"ולא מחרימין" - אין עושים חרם, שהוא סוג נוסף של נדר.
"ולא מגביהין תרומה ומעשר" - אין מפרישים תרומות ומעשרות בשבת וביום טוב.
טעם האיסור: ההקדש, הערכין והחרמים דומים למשא ומתן, ומקח וממכר נאסר שמא יבוא לכתוב. הפרשת תרומה ומעשר נאסרה משום שהיא נראית כמתקן כלי.
"כל אלו ביום טוב אמרו, קל וחומר בשבת" - כל הדברים הללו נאמרו לאיסור ביום טוב, וקל וחומר שהם אסורים בשבת.
המשנה מסיימת: "אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד" - אין הבדל בין יום טוב לשבת אלא במלאכת אוכל נפש, כגון בישול והמלאכות הקשורות בהכנת האוכל, המותרות ביום טוב ואסורות בשבת.
שיטת בית שמאי ושיטת בית הלל:
הגמרא מבארת כי סיום זה של המשנה הולך לשיטת בית שמאי, הסוברים שרק מלאכות הנעשות ממש לצורך הכנת האוכל הותרו. אולם בית הלל סוברים, כפי שלמדנו קודם לכן במסכת, שמאחר שמלאכות ההוצאה, ההבערה והבישול הותרו לצורך אוכל נפש, הותרו גם לצרכים אחרים - כל עוד יש בהם צורך של מצווה או של הנאה, אף שאינם לצורך אוכל נפש.
לדוגמה: חימום מים לרחיצת הרגליים אינו כרוך באוכל נפש. לדעת בית שמאי הדבר אסור, ולדעת בית הלל מותר. נמצא כי לשון המשנה "אוכל נפש בלבד", אך ורק לצורך אכילה, היא כשיטת בית שמאי ולא כשיטת בית הלל.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלוש קטגוריות של איסורי דרבנן החלים בשבת וביום טוב כאחד: משום שבות (עלייה באילן, רכיבה על בהמה, שחייה, טיפוח, סיפוק וריקוד), משום רשות (דין, קידושין, חליצה וייבום - במקום שאין בהם חובה גמורה), ומשום מצווה (הקדש, ערכין, חרמים והפרשת תרומות ומעשרות). כן עמדנו על סיום המשנה, שאין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, ועל כך שסיום זה הוא כשיטת בית שמאי, בעוד בית הלל מתירים גם צרכים נוספים של מצווה והנאה.