ביצה, פרק ד', משנה ו'. המשנה ממשיכה את הדיון בענייני עצים ביום טוב, והפעם עוסקת בשבבי עץ קטנים ביותר: מה דינם, ולאילו צרכים מותר ליטלם.
שיטת רבי אליעזר:
"נוטל אדם קיסם משלפניו לחצות בו שיניו" - רשאי אדם ליטול קיסם, שבב עץ קטן המונח לפניו, ולחטט בו בשיניו, כדרך שמשתמשים בקיסם שיניים. לשון "משלפניו" מורה שמדובר בדבר המצוי ממש לפניו, בביתו.
"ומגבב מן החצר ומדליק, שכל מה שבחצר מוכן הוא" - לצורך הסקה הרשות נתונה ללקט לא רק ממה שלפניו, אלא מכל רחבי החצר, שכן כל מה שבחצר נחשב מוכן ומזומן לצורכי הבערה ביום טוב.
ראוי לציין כי יש המבינים שאף ביחס לקיסם אין הביטוי "משלפניו" בדווקא, וניתן ליטול אף מכל החצר. נקטנו כאן בלשון "משלפניו" משום שחכמים חולקים אף בנקודה זו, ולפיכך הוצגה כחידושם.
שיטת חכמים:
חכמים אומרים "מגבב משלפניו ומדליק", וחולקים בשתי נקודות:
היקף הליקוט: אין מגבבים אלא ממה שלפניו ממש, ולא מכל החצר.
ייעוד השימוש: אין להשתמש בו אלא להדלקה בלבד. העץ מיועד להבערה, ולא לחציצת שיניים, שאין זה שימוש שהוכן לו העץ מבעוד מועד.
ואף לצורך הבערה, אין ליטול אלא מדברים המוכנים לו בביתו, הערוכים והמזומנים לכך. אולם פיסות עץ קטנות המונחות במקרה בחצר, והוא מלקטן משם, לא הייתה דעתו וכוונתו עליהן, ולא יועדו לצורכי הבערה - ולפיכך אינן בכלל המוכן.
לסיכום: נחלקו רבי אליעזר וחכמים בדין שבבי עץ ביום טוב. לדעת רבי אליעזר נוטל קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו, ומגבב מכל החצר להדלקה, שכל מה שבחצר מוכן. לדעת חכמים אין מגבבים אלא משלפניו, ואין משתמשים בעצים אלא להדלקה בלבד, שכן דבר המונח במקרה בחצר לא הוכן ולא ניתנה עליו הדעת.