"אין מוציאין את האש":
המשנה קובעת כי אין מוציאין אש ביום טוב, כלומר אין להדליק אש חדשה. ארבעה אופנים נמנו במשנה:
מן העצים - שפשוף מקלות זה בזה.
מן האבנים - שחיקת אבנים זו בזו עד להוצאת ניצוץ.
מן העפר - עפר קשה שהיתה בו היכולת להצית אש, ואפשר שהיו בו חומרים כימיים מסוימים.
מן המים - היו רגילים להכניס מים לתוך זכוכית, כעין זכוכית מגדלת, ובאמצעות קרני השמש היו מציתים בה דבר מה.
הטעם לאיסור הוא משום מוליד: הואיל ונראה כמי שמוליד דבר חדש, הרי זה נראה כמלאכה, וחכמים אסרוהו. הרשות נתונה ליטול אש מאש קיימת בלבד.
"ואין מסיקין את הרעפים לצלות בהן":
הגמרא מבארת שמדובר ברעפים חדשים. הסקתם וליבונם כשהם חדשים - ליבון שפירושו הפיכתם ללוהטים ולבנים מחמת החום - הוא בבחינת תיקון כלי, שכן זהו השלב הסופי בעיבודם. משום כך אסור להסיקם ביום טוב, שהרי בכך מתקנם.
קולת רבי אליעזר במוקצה:
רבי אליעזר, שכבר הובאה דעתו במשנה הקודמת בעניין נטילת הקיסם לחצוץ בו את שיניו, נזכר גם במשנתנו בקולא נוספת - קולא בעניין המוקצה. ראוי להדגיש כי המוקצה כאן אינו הרעיון המוכר של דבר שהוקצה מדעתו של האדם ואין לטלטלו ביום טוב, אלא שם של מקום: השטח שבו היו שוטחים תאנים וענבים כדי שיתייבשו.
לדעת רבי אליעזר, עומד אדם ליד המוקצה מערב שבת בשנת השמיטה ואומר: "מכאן ומכאן אני אוכל למחר" - מאזור זה ומאזור זה אטול לאכילה למחרת, כשיהיו הפירות יבשים וראויים לאכילה. הכנה באמירה כללית זו די בה, לדעתו.
מדוע נקטה המשנה דווקא ערב שבת של שנת השמיטה? משום שבשאר השנים, פירות המונחים במוקצה להתייבש טרם הופרשו מהם תרומות ומעשרות, ולפיכך אינם מוכנים לאכילה, ואי אפשר להפריש מהם תרומות ומעשרות בשבת או ביום טוב. על כן מדובר בשנת השמיטה, שבה אין חובת הפרשת תרומות ומעשרות, וכל הבעיה הנותרת היא הצורך לזהותם מבעוד מועד כפירות שבכוונתו לאכול בכניסת השבת.
וטעם הצורך בהכנה זו: משהניחם האדם במוקצה לפני השבת כדי שיתייבשו, הרי הקצה אותם מאכילה. משום כך עליו לבטל הקצאה זו ולזהותם כפירות שבדעתו לאכול, ושוב אינם מוקצים.
חכמים חולקים ואומרים: "עד שירשום ויאמר: מכאן ועד כאן" - עד שיזהה בפועל את הפירות שבכוונתו לאכול. אין די באמירה כללית, כדרך שהורה רבי אליעזר, שאיפשהו במוקצה זה עתיד הוא לאכול למחר.
ויש אומרים כי נקודת המחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים היא בשאלה אם אומרים 'יש ברירה': האם ניתן לומר שהפרי שייטול לבסוף - הוא שהוברר למפרע שאותו התכוון לאכול מלכתחילה. וחכמים סוברים שאין הדבר מתברר למפרע, אלא יש לזהות לפני השבת אלו פירות אינם מוקצים עוד והם המיועדים לאכילה.