ביצה, פרק ד', משנה ד'. משנה זו פותחת בדיון בעשיית נר ביום טוב, ובכלל זה בעניינם של כלים הקשורים לאש.
"אין פוחתין את הנר":
המשנה קובעת שאין ליצור נר ביום טוב. יש הגורסים גרסה אחרת - "אין פוחסין את הנר" - ושתי הגרסאות מכוונות לרעיון אחד: שאין ליצור נר.
כיצד היו מכינים נר? נטלו כדור של חומר, תקעו בו את האגרוף וייצרו בתוכו מאגר לשמן, ולתוכו הכניסו פתילה. מכאן מובנות הלשונות השונות:
"פוחתין" - מלשון מיעוט: תקיעת היד בכדור החומר ממעטת אותו באותו אזור.
"פותחין" - מלשון פתיחה: פתיחת החלל שיוצרים בחומר עבור הנר.
ביום טוב נאסר הדבר, משום שבמעשה זה מייצר האדם כלי.
"אין עושין פחמין ביום טוב":
בהמשך לעניין עשיית כלים קובעת המשנה שאין לעשות פחמים ביום טוב. מדוע נחשבים הפחמים ככלי? משום ששימשו במלאכת היצירה, בהתכת הזהב, ומתוך שהיה להם תפקוד של כלי נראו כסוג של כלי. לפיכך אין עושים פחמים ביום טוב.
"ואין חותכין את הפתילה לשניים":
אין לחתוך פתילה לשתיים - כגון מי שבידו פתילה ארוכה אחת ומבקש להשתמש בה בשני נרות - מפני שנוטלים כלי אחד ועושים ממנו שניים.
דעת רבי יהודה:
רבי יהודה אומר שיש דרך המותרת: "חותכה באור לשתי נרות" - חיתוך הפתילה באמצעות האש עצמה, כדי שתשמש לשתי נרות. כיצד? נוטל את הפתילה הארוכה, מכניס את שני קצותיה לשתי מנורות שיש בהן שמן, ומדליק אותה באמצע. בדרך זו היא בוערת ונחלקת לשתי פתילות בשתי מנורות.
מעשה זה מותר משום שאין הוא נעשה בדרך ישירה של יצירת כלי, אלא בדרך עקיפה של הדלקת אש בלבד, המותרת ביום טוב.
לסיכום: במשנה זו למדנו שאין יוצרים נר ביום טוב (בשתי הלשונות: "פוחתין" מלשון מיעוט, ו"פותחין" מלשון פתיחת החלל), אין עושים פחמים - שאף הם נחשבים ככלי מחמת תפקודם בהתכה - ואין חותכים פתילה לשתיים, שכן מכלי אחד נעשים שניים. רבי יהודה מוסיף שמותר לחתוך את הפתילה באמצעות האש, שכן זו דרך עקיפה של הדלקה ולא יצירת כלי.