ביצה, פרק ד', משנה ג'. המשנה ממשיכה את הדיון בהכנת עצים לצורך הבערה ביום טוב, ומוסיפה דין בבית מלא פירות שנחסמה הגישה אליהם.
ביקוע עצים מן הקורות:
אין מבקעים עצים מן הקורות שהוקצו לצורכי בנייה. קורות אלו מוקצה הן, שכן ייעודן לבנייה - מלאכה שאין לעשותה ביום טוב - וממילא אין להשתמש בהן להבערה ביום טוב.
אף מן הקורה שנשברה ביום טוב אין מבקעים. לכאורה, משנשברה שוב אין לה שימוש לבנייה והרי היא עומדת להסקה; אולם מאחר שבכניסת יום טוב הייתה מיועדת לבנייה, נקבעה בה תורת מוקצה בכניסת החג, והיא נותרת במוקצה.
הכלים שבהם מותר לבקע:
כאשר הביקוע מותר, אין לעשותו אלא בשינוי - בדרך שונה מן הרגילה, ולא בכלים המשמשים לכך בימות החול:
"גרזן" - אסור.
"מסור" - אסור.
"מגל" - אסור, ואף שאין דרכו בחיתוך עצים אלא בקצירה.
"קופיץ" - מותר, שכן ייעודו לחיתוך בשר, ובשימוש בו יש שינוי מדרך החול - שינוי ההכרחי לביצוע הביקוע ביום טוב.
בית מלא פירות שנפחת:
בית מלא פירות המוכנים לאכילה, ופתחו סתום - בלבנים או באבנים שלא חוברו בטיט אלא הונחו זו על זו - ואין אפשרות לגשת אל הפירות. אם ביום טוב התפרקה הסתימה מאליה ונפרץ הפתח, מותר ליטול פירות ממקום הפחת שנתגלה.
טעם הדבר: הפירות עצמם היו מוכנים, ורק הגישה אליהם נמנעה. איסור הסרת הסתימה אינו אלא מדרבנן, ובמקרה זה אף התפרקה מאליה ולא בידי אדם. משום כך אין במניעת הגישה כדי לאסור את הפירות, ומשנעשו נגישים - הרי הם מותרים.
שיטת רבי מאיר:
רבי מאיר אומר שמותר אף לפחות לכתחילה: ליטול את האבנים ואת הלבנים ממקומן, כל עוד אין מלט המחברן זו לזו, כדי להגיע אל הפירות.
לסיכום: במשנה זו למדנו שאין מבקעים עצים מן הקורות המיועדות לבנייה, ואף לא מקורה שנשברה ביום טוב, משום שתורת מוקצה נקבעה בה בכניסת החג; שהביקוע המותר נעשה בשינוי - לא בגרזן, לא במסור ואף לא במגל, אלא בקופיץ בלבד; ושבית מלא פירות שפתחו סתום ונפחת ביום טוב - נוטלים ממקום הפחת, ולדעת רבי מאיר אף פוחתים לכתחילה, ובלבד שאין מלט המחבר את האבנים.