ביצה, פרק ג', משנה ו'. המשנה פותחת וקובעת: "אין נמנין על בהמה לכתחילה ביום טוב".
"נמנין" - עניינו שקבוצת אנשים ניגשת אל הקצב ומבקשת להתחלק ביניהם בבהמה, כל אחד ואחד נמנה ונוטל בה חלק. המשנה קובעת כי אין לסכם לכתחילה ביום טוב על קניית בהמה במחיר פלוני ועל חלקו של כל אחד ואחד בעלותה.
וממשיכה המשנה: "אבל נמנין עליה ערב יום טוב, ושוחטין ומחלקין ביניהן" - מותר לחלק את הבהמה בין קבוצת האנשים לפני יום טוב, וביום טוב עצמו לשוחטה ולחלקה על פי מה שהוחלט מערב יום טוב. האיסור אינו אלא על עשיית ההחלטות הכספיות ביום טוב עצמו.
מחלוקת רבי יהודה וחכמים בשקילת בשר:
"רבי יהודה אומר: שוקל אדם בשר כנגד הכלי וכנגד הקופיץ" - אין להשתמש במשקולות רגילות בשקילת דברים ביום טוב, שכן זו פעילות של חול ואינה מותרת. אולם אם ידוע לאדם משקלו של כלי מסוים, או של הקופיץ (גרזנו של הקצב), רשאי הוא לשקול את הבשר כנגדו ולראות אם שווה הוא למשקל זה. לאחר יום טוב ישקול את אותו פריט, ויוכל לחשב כמה שקלה אותה כמות.
"וחכמים אומרים: אין משגיחין בכף מאזניים כל עיקר" - חכמים חלקו וקבעו שאין מסתכלים כלל על מאזניים ביום טוב, ואין להשתמש בהם כל עיקר.
הגמרא מבארת את הדגשת הלשון "כל עיקר": אף אם אין כוונת האדם להשתמש בכפות המאזניים לצורך שקילה, אלא לתלות בהן את הבשר כדי להרחיקו מן העכברים או מדברים אחרים - עדיין אין הדבר מותר, משום שנראה הוא כמשתמש במאזניים לשקילה ביום טוב.
לסיכום: במשנה זו למדנו שאין נמנין על בהמה לכתחילה ביום טוב, אלא מערב יום טוב, וביום טוב עצמו שוחטין ומחלקין כפי שסוכם מבעוד מועד; ונחלקו רבי יהודה וחכמים בשקילת בשר - רבי יהודה מתיר לשקול כנגד הכלי וכנגד הקופיץ, וחכמים אוסרים להשגיח בכף מאזניים כל עיקר, אף שלא לצורך שקילה.