ביצה, פרק ג', משנה ה'. המשנה פותחת: "בהמה שמתה" - בהמה שמתה ביום טוב, "לא יזיזנה ממקומה" - אין להזיזה ממקומה, לפי שהיא מוקצה.
באיזו בהמה עוסקת המשנה:
הגמרא מבארת כי הבהמה שבמשנתנו היתה בהמה קדושה, כלומר קרבן. משמתה בלא שנעשתה בה שחיטה, נאסרה בהנאה לחלוטין ודינה בקבורה, ומשום כך אין להזיזה כלל.
לעומת זאת, בבהמת חולין שמתה ביום טוב יש להבחין בין שני מצבים:
היתה מסוכנת מערב יום טוב: אם עוד לפני יום טוב היתה נטויה למות, וכבר מבעוד יום היה ידוע שעלולה למות ביום טוב - רשאי לחתכה ולהאכילה לכלביו ביום טוב, שהרי כבר מאתמול היתה דעתו עליה שסופה להגיע לכלבים.
לא היתה מסוכנת לפני יום טוב: אף שהיא בהמת חולין, טלטולה אסור.
המעשה ברבי טרפון:
ממשיכה המשנה: "ומעשה ששאלו את רבי טרפון עליה ועל החלה שנטמאת" - שאלו את רבי טרפון בשני מקרים: בבהמה הקדושה שמתה ביום טוב, ובחלה שהופרשה מן העיסה כדי לתתה לכהן ונטמאה, ומשום כך אינה ראויה עוד לאכילה.
"ונכנס לבית המדרש ושאל" - נכנס רבי טרפון לבית המדרש ושאל מה ההלכה בשני דברים אלו. "ואמרו לו: לא יזיזם ממקומם" - השיבו לו חכמים שאין להזיזם ממקומם, שכן שניהם מוקצה ואסורים בטלטול ביום טוב.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי בהמה קדושה שמתה ביום טוב אסורה בהזזה, לפי שנאסרה בהנאה ודינה בקבורה; בבהמת חולין הכל תלוי אם היתה מסוכנת מערב יום טוב, ורק אז מותר לחתכה ולהאכילה לכלבים. כן למדנו מן המעשה ברבי טרפון, ששאל בבית המדרש על הבהמה ועל החלה שנטמאת, והשיבוהו שבשני המקרים אין להזיזם ממקומם מדין מוקצה.