מסכת ביצה, פרק ג', משנה ד'. משנה זו עוסקת בהלכות יום טוב הנוגעות לבהמת בכור.
רקע הלכתי - דין בהמת בכור:
בזמן שבית המקדש היה קיים, בהמת בכור הייתה קרבה כקרבן בבית המקדש.
אף בזמן הזה, כשאין בית המקדש קיים, הדרך היחידה שבה מותר לאוכלה היא רק אם נפל בה מום הפוסלה. אז ניתן לאוכלה מחוץ לבית המקדש אף כיום.
כל עוד לא נקבע שיש בבכור מום מתיר, הריהו מוקצה, ואין להשתמש בו או לאכול ממנו ביום טוב. ואם נולד בו המום ביום טוב עצמו - הרי שבכניסת יום טוב היה מוקצה, ונשאר בדינו זה אף על פי שהתפתח בו מום.
המקרה שבמשנה:
"בכור שנפל לבור" - מדובר בבכור שייתכן שנפל בו מום עוד מלפני יום טוב, אלא שלא נקבע קודם יום טוב אם המום הוא אכן מן הסוג המתיר, שמא אינו משמעותי דיו או שאינו קבוע, ויש צורך לבודקו. בכור זה נפל לבור, ואף אין אפשרות להעלותו משם, שכן שמא מוקצה הוא.
שיטת רבי יהודה:
רבי יהודה אומר: "ירד מומחה ויראה" - יש להוריד לבור מומחה, אדם הבקי בהלכה ויודע לקבוע אם המום תקף, והוא יראה אם יש בבהמה מום. כלומר, האם המום שהיה בבהמה לפני יום טוב היה משמעותי וקבוע די הצורך.
"אם יש בו מום - יעלה וישחוט" - אם אמנם כך הוא, מעלים את הבהמה מן הבור ושוחטים אותה, שכן כבר הייתה בדעתו של האדם ובמחשבתו לפני יום טוב, ואין היא נחשבת מוקצה.
"ואם לאו - לא ישחוט" - אם ירד המומחה וקבע שאין לומר בוודאות שהיה בבהמה מום כשר קודם יום טוב. ואף שגם עתה יש בה מום - וכך אכן צריך להיות, שהרי האפשרות היחידה לשוחטה עתה היא כשיש בה מום - מכל מקום, כיוון שאין ידוע אם המום הקיים בה עתה היה בה כבר לפני יום טוב, הרי היא בכלל ספק מוקצה. לפיכך אין שוחטים אותה, וממילא אף אין מעלים אותה מן הבור, שהרי אין ידוע שהיה בה מום קודם כניסת יום טוב.
שיטת רבי שמעון:
רבי שמעון אומר: "כל שאין מומו ניכר בעוד יום - אין זה מן המוכן" - כל שלא ניתן היה לקבוע את מומו, או שלא היה ניכר קודם כניסת יום טוב, אין הוא נחשב 'מוכן'. 'מוכן' הוא היפוכו של 'מוקצה': מוקצה הוא דבר שהוסח מן הדעת, ואילו מוכן הוא דבר העומד ומזומן לשימוש. בכור זה אינו מוכן, ולפיכך דינו כמוקצה, אלא אם כן היה בידינו פסק, כלומר שנקבעה ההלכה שזהו מום עוד לפני שנכנס יום טוב.
יש מן המפרשים המבינים ברבי שמעון שאין חששו מחמת מוקצה כשלעצמו, שהרי רבי שמעון בדרך כלל אינו סובר מוקצה באופן זה. אלא חששו הוא שאין רשות לפסוק ולקבוע את הלכת המום ביום טוב, שכן הרי זה כדין הנידון לפניו. וכפי שאמרו, אין רשות לדון ביום טוב סוגי דינים מסוימים - דין ממש בעניין, לעומת קביעת הלכה בעלמא.
לפיכך אומר רבי שמעון: אם לא נקבע הדבר קודם יום טוב, אין לקובעו ביום טוב. ואף אם המום עצמו כבר היה בבהמה מלפני יום טוב, אין זה דבר שניתן לעשותו ביום טוב.
לסיכום: במשנה זו למדנו בדין בכור שנפל לבור ביום טוב, שאין ידוע אם המום שבו מתירו. לדעת רבי יהודה - יורד מומחה ורואה: אם יש בו מום, מעלה ושוחט, שכן היה בדעתו מלפני יום טוב; ואם לאו - לא ישחוט, מפני שהבהמה בכלל מוקצה. ולדעת רבי שמעון - כל שאין מומו ניכר מבעוד יום אין זה מן המוכן, ואין קובעים את דינו ביום טוב.